"...היום נשאר אותו דבר. שמש קיץ חורכת, שמיים תכלת ללא ענן, ים כחול, כביש שחור, עץ - אשל דק מחטים... קריאת העורב.....
זו אני שמשתנה.
אני כותבת כי אתה קורא.
אני כותבת כי אתה קורה.
מתוך שאני יודעת איך אתה קורא אני יודעת איך לכתוב.
כותב צריך קורא אחד. לפחות. ואולי אפילו די בכך.
אחד נכון.
אני מתגעגעת אליך, התגעגעות נעימה כזאת. לא דוקרת, לא מכַלָה. מין רפרוף נעים ליד הלב, שיודע שאתה תחזור, ועד אז נהנה אותו הלב מהמרחב הישן והמוכר של "הלבד" שבא לביקור למשך חודש אוגוסט.
רק בפיזיות, הלבד, ולא בנשמה.
וזה כל ההבדל..."
