18.4.2017
אדריכלות הזיכרון ל"שואה" – מוזיאון "יד ושם", ירושלים
האם אני "דור שני"?
חלק ראשון
הערה: בתחתית הדף לינק לפוסט מתורגם לאנגלית, לבקשת חברים רבים
לאחרונה זכיתי להיות חלק מחוויה מרגשת, אחת המרגליות שמתי G. מניח למרגלותיי מפעם לפעם.
זכיתי להציץ בניצוץ יצירה ראשוני, בראשיתי.
במסגרת עבודתו עם הארכיטקט משה ספדיה הכין מתי G. פורטפוליו אמן לפרויקט – "יד ושם, מוזיאון השואה, ירושלים – רישומי הכנה".
" YAD VASHEM HOLOCAUST HISTORY MUSEM, JERUSAELM-STUDY DRAWINGS".
ספדיה הוא הארכיטקט שתכנן את מוזיאון השואה ב"יד ושם", וכן את "יד לילד", המבנה המופלא המנציח את זיכרון הילדים שנרצחו בשואה, ואת קרון ההנצחה המצמרר.
אני שואלת את עצמי איך ניגשים לתכנון מקום בו יאוחסן זיכרון של אסון נוראי שככל שאתה מעמיק בו הוא נתפס פחות ופחות. איזו צורה נותנים לאכסניה של זיכרון כזה?
התשובה ניתנת בצורת רישומים ראשוניים של ספדיה אשר נשלחו למתי G. את הרישומים רשם ספדיה בשלב העובָּרי של התכנון לפני למעלה מעשרים שנים. מתי G. אינו מביט ברישומים כארכיטקט, הוא בוחן אותם בעין אמן. מטרת הרישומים הייתה לשרת את תכנון הבניין, להבהיר לספדיה את החשיבה שלו עצמו. "הטיפול" שמתי G. מעניק לרישומים ב"סדנת ההדפס (הדיגיטלי) האמנותי" של יאיר מדינה בירושלים מעניק להם חיים חדשים, מחזיר להם את ניצוץ היצירה הראשוני איתו נולדו, ומעביר לצופה את העוצמה והחלטיות של היד הרושמת, עוד לפני שהדברים התבררו לבעל היד עצמו.
מרגש מאד.
כאשר ספדיה ניצב מול עבודתו המוגמרת של מתי G. הוא מופתע, "וָואוּ" הוא אומר.
ואז לרגל יום הולדתו, מגיע ארצה מלונדון, דויד, בנו של מתי G. מלווה באחותו הבכורה, אלונה. חגיגה משפחתית קטנה. דויד הוא ארכיטקט, ליום הולדתו הוא מבקש מתנה מוזרה – לבקר ב"יד ושם" בירושלים. אני מנסה להניא אותו מהבילוי המשונה, אבל לא מצליחה. וטוב שכך. אנחנו שמים פעמינו ירושלַיְמָה אל מוזיאון ההיסטוריה של השואה ב"יד ושם".
גילוי נאות: אני דור שני לשואה, הורי, יוצאי הונגריה, מחנות עבודה ואושוויץ. כאישה צעירה חשבתי ש"השואה" לא השפיעה עלי. ככל שנוקפות השנים, ובעת האחרונה בה הטרוֹר, גלי ההגירה העצומים, והשנאה ל"אחר" –מציפים את העולם, אני מגלה כי בתוך תוכי רובצת הכרה מוחלטת כי כמעט בלתי נמנע ששואה עולמית כזו או אחרת תתרחש. הרי מעשי זוועה מתרחשים גם היום ברחבי העולם, אחד הנוראים שבהם מתחולל מזה שנים בסוריה, שכנתנו. השוֹאה הפנימית הזו שלי גורמת לעצב עמוק, ייאוש. מתוך כך גוברת הערכתי למי שמסוגל להתמודד עם הרוע והאכזריות האנושית בהתגלמותה הקיצונית, להנכיח אותה בהווה, ויחד עם זאת לפעול, להביא תקווה, אור גדול בקצה החושך.
מוזיאון השואה ב"יד ושם". אני נבלעת במקלט אטומי קבור בבטן ההר. קירות הבטון, קירות הבטון העבים סוגרים על המבנה המשולש דמוי מנסרה ארוכה, מבנה שהעין אינה רגילה בו, ומתוך כך מתחדד מבטי הנבהל להביט סביב. אכסניית המוות מְפַכָּה חיים. מבקרים בודדים, זוגות, קבוצות. המלקט האטומי הומה רחש שקט, בליל שפות וּפָנים מכל העולם, עברית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, יפנית, שוודית … אזני קולטת הונגרית, שפת הוֹרַי מתלחשת, קבוצת תלמידי תיכון ערבים, קבוצת חיילות וחיילים – איש אינו מביט בסמארטפון. אני מתקשה להתעמק במוצגים, ומהלכת לאורך הפריזמה מגלריה לגלריה. הרצפה שבורה ומבוקעת, בתוך השברים מוצגים פריטים מהשואה.
צועדת בזהירות לאורך ציר הזיכרון. מבטי נמשך לאור הטבעי החודר מהתקרה, ובקצה מנסרת הבטון – אור גדול. באתר האינטרנט של "יד ושם" כתוב – "המוזיאון הוא מבנה משולש דמוי מנסרה החודר להר מצדו האחד ויוצא מצדו האחר, ושני קצותיה של המנסרה פורצים לאוויר הפתוח. הצורה המשולשת של המבנה נבחרה כדי לתמוך בלחץ האדמה מעל המנסרה תוך הכנסת אור יום מלמעלה דרך פס זכוכית של 200 מטרים לאורך הגג. פס הזכוכית בגג מאפשר לקרני אור יום להוות ניגוד לאזורים חשוכים יותר הדרושים למצגות במדיות אלקטרוניות. האור בגלריות נכנס דרך צוהרי גג – בכל גלריה מידת השקיפות של הזכוכית תואמת למידת האור הדרושה לכל מוצג."
האור הטבעי "מציל" אותי במהלך המסע הזה, ומושך אותי אל סוף המסע ליציאה הדרמטית מהמוזיאון המתפרצת מתוך המורד הצפוני של ההר לנוף של ירושלים בת ימינו.
אמר לי פעם חברי, הארכיטקט אורי שטרית – ככל שמתרחקים מהאירוע אופן ההנצחה שלו הופך אבסטרקטי יותר. את החפצים כבר ראו, כעת צריך להעביר את הרעיון. המוזיאון, כנדרש וכצפוי, גדוש חפצים ועדויות פיזיות, אבל המבנה עצמו הוא המסר. המבנה עובד על תחושת החוויה של המבקר. המקלט האטומי, שיש סיכוי לא מבוטל שהאנושות תזדקק לו, מביא ל"כאן ועכשיו" את תחושת החרדה, ה"אין מוצא", לא מאפשר להתייחס לשואה כאל כסיפור היסטורי מרוחק. אבל אור התקווה מלווה את הצופה כל הדרך, גם אם לא ביודעין.
ואני פליאה גדולה על היכולת של משה ספדיה להוליד רישום קטן כזה ולהפוך אותו למבנה אדיר בעל קיום בפני עצמו בתוך המציאות הקונקרטית.
והבטה על הדרכים השונות של כל אחד מאיתנו לגעת בשואה.
ספדיה – ביצירת המוזיאון המונומנטלי.
מתי G. – ביצירות שיצר ומוצגות היום במוזיאון השואה בסקופיה, עיר הולדתו במקדוניה.
http://www.matygrunberg.com/huanted-memories-exhibition.html
וכן גם האלמנטים הפיסוליים המתוכננים לפארק הזיכרון ליהדות מקדוניה שנכחדה, בבית הקברות היהודי העתיק בביטולה שבמקדוניה. http://www.matygrunberg.com/memory–eyes-on-the-future-2016.html
ואנוכי, קטונתי מאד, בסרט שעשיתי "יהודי מהונגריה", על משפחתי כניצולי שואה.
https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8
כל אחד ו"השואה" שלו.
לבקשת חברים רבים תורגם הפוסט לאנגלית, https://nomikan.com/?p=1312
בהמשך רשימת לינקים למעונינים להעמיק
לינק לאתר "יד ושם" : http://www.yadvashem.org/he/node/24237
לינקים לאתר "משה ספדיה אדריכלים", פרויקטים שבוצעו ב"יד ושם": http://www.msafdie.com/projects/yadvashemholocausthistorymuseum
http://www.msafdie.com/projects/yadvashemtransportmemorial
http://www.msafdie.com/projects/yadvashemchildrensholocaustmemorial
ואסיים באזכור לעבודתה היוצאת מן הכלל של דורית הראל ז"ל, שהייתה המעצבת הראשית של התערוכות והמוצגים במוזיאון.
יקירתי ואהובתי
התרגשתי היום עד דמעות של ממש
בכתיבה שלך ששוזרת את הזכרון שלך כילדה להורים שהיו בשואה
לבין תיאורך המדהים בתקומה
תודה לך על הרגעים היפים שהיו לי כשקראתי זאת
חיבוק גדול
תודה, נעמי, על נגיעה עדינה ועמוקה בחיינו.
,תודה רבה אוהבת ומעריכה