בשולי ההפגנות | יום העצירה | Naomi Azar Blog

*מתי G. , ירושלים, בעלי חיים, רישום ספיה, 1990*

16.8.2025, העצרת הגדולה בכיכר החטופים. חם, לח, עצוב, עשרות אלפי אנשים ממלאים את הכיכר, את הרחובות הסמוכים. את זה אראה בתמונות, במציאות אני עומדת בין אנשים, דגל ישראל מונח על כתפי, שמסתבר שכבר אינו טרנדי, ורק מעט אנשים אוחזים בו. מפעם לפעם אני מניפה את הדגל עד שזה מאחורי מתלונן: הרגת אותנו עם הדגל הזה. מסתבר שאני "כמעט" מכה אותו, ובכל פעם שאני מרימה את זרועי המדוגלת, הוא נאלץ לקפוץ הצידה או להתכופף כדי להתגונן מפני דגל המדינה למענו בא להפגין, ולמען החטופים ומשפחותיהם והפסקת המלחמה בעזה.
הכל מאורגן למופת. משעה שמונה עד תשע נאומים. וזהו. הערב מסתיים בשירת התקווה. אני מזיעה ודביקה, ומופתעת לגלות לחלוחית התרגשות בעיני. בתחושת סולידריות מתפזרים עשרות אלפי אנשים בהליכה איטית ושיחות שקטות.
בתוך נהר בני האדם אני צועדת לחניון "צוותא", שם מחכה לי היונדאי הטובה והעתיקה שלי. מכונית עצומת ממדית, מסחרית, חנתה במקום אסור (בטח מיהר להפגנה) ועכשיו היא חוסמת חלקית את היציאה מהחניון. המכוניות נאלצות לתמרון ולהתפתל כדי להיפלט החוצה. צפירות! מכונית אחת חנתה סמוך ליציאה, כנראה מתוך מחשבה תחילה להיחלץ מהר, אלא שתמונת המצב אינה תומכת בכוונה זו, חרטום המכונית פונה לכיוון ההפוך. זה לא מפריע לנהג להתחיל בתמרונים סבוכים שתוקעים את כל המכונית שעומדות בתוך ליציאה, קדימה ואחורה קדימה ואחורה, עד שהקדימה של האוטו פונה לכיוון הנכון והוא מתחיל לתחבל את העקלתון המסובך החוצה.
צפירות!!!
לפנַי יושב במכוניתו גבר שדווקא מאפשר למכוניות אחרות, גם לי, להיכנס לתור.
הצופָרים יוצאים מדעתם.
מה עם התקווה, מה עם סולידריות? יצאנו כמו שנכנסנו?

17.8.2025
חולון, הצומת הסמוכה ל"מדיטק" ולמוזיאון העיצוב. מתחם תרבותי ויפה להפליא. השעה 10:00. הגעתי להפגנת עמידה שתימשך עד 12:00. השמש קופחת, לח, חם, מאד. כמה מאות חולונים, אני מניחה, עומדים בשטח, דגלי ישראל, דגלים צהובים, כובעים צהובים, במקרה לגמרי אני חובשת לראשי כובע גדול צהוב, זה הכובע שיש לי, מתאימה לסצנה. חלק מהניצבים מחזיקים בידיהם תמונות של החטופים. אני מצטרפת לשורה שהתפרשה על שפת המדרכה לאורך הכביש, ממולנו על אי התנועה במרכז השדרה הרחבה עומדים מפגינים נוספים. נהגים צופרים להזדהות. ארבעה מהמפגינים והמפגינות צועקים בקול משפטי מחאה במגפונים. אנחנו חוזרים אחריהם, בשקט, לא בצעקה, לרגעים זה נשמע כמו תפילה, החזן (ויש גם חזניות) צועק בכאב, ואנחנו מחרים מחזיקים אחריו, בקצב.
– למה הם עוד בעזה?
– למה הם עוד בעזה?
– שכחתם מה זה יהודים! | קודם כל פדיון שבויים!
– שכחתם מה זה יהודים! | קודם כל פדיון שבויים!
– עם ישראל לא מוותר עד שהחטוף האחרון חוזר!
– עם ישראל לא מוותר עד שהחטוף האחרון חוזר!
– את כולם – עכשיו!
– את כולם – עכשיו!
– דַיייייי!
– דַיייייי
מולנו קניון. מעט אנשים נכנסים ויוצאים, בבית הקפה יושבים כמה מפירי שביתה. מעל הכניסה לקניון שלט – שער השעון. אני מרימה את מבטי, מגדל מרובע מתנוסס על גגו של הקניון בדיוק בפינה מולנו. בראש הצריח התקינו שעונים. בדופן הניבטת אל ההפגנה אין מחוגים. אין מחוגים אין זמן. בדופן השנייה השעון נעצר מלכת והוא מצביע על שעה לא נכונה.
הזמן התקלקל.

על הכביש מתגלגל לעברי קורקינט עליו עומד גבר עם קסדה, בן 60 בערך. הוא נעצר לפָנַי, ומפשפש בתיק שחור קטן המורכב על הכידון. משהו בי מתקשח לעמדת הגנה. אני בעדכם הוא אומר, בעודו מנסה להוציא משהו מהתיק, אל תדאגו אני בעדכם, וגם אלוהים, אלוהים איתכם. אני שמחה לשמוע שאלוהים איתנו, כי לא כל כך התרשמתי כך לאחרונה, וגם בכלל. אני בוחנת אותו במהירות, מכנסיים קצרים, אין ציציות. מה זה? סופסוף מצליח איש הקורקינט להוציא … אייפד. הנה, הוא אומר, אני אראה לך את אלוהים. השמש מכה ואלוהים מבושש להתגלות באייפד. טוב, אומר איש הקורקינט, זה לא עובד. אני מעדי יהווה, שמעתם עלינו? אני מהנהנת בחיוב. הכרתי פעם אופנוען קשוח מקועקע מכף רגל עד ראש שהפך לעד יהווה. זה לא נראה טוב. איש הקורקינט ממשיך: אלוהים לא בעד מלחמה, אלוהים בעד שלום! גבר שעומד לידי ממלמל: אשרי המאמין. איש הקורקינט מתגלגל לדרכו כשהוא מנופף בידו ומודיע לכולם שאלוהים איתנו, הוא נגד מלחמה ו… צריך להוריד את נתניהו!!! בחיי, ככה הוא צועק.

לפתע, בשדרה במרכז הכביש, מול השורה בה אני עומדת, אישה מבוגרת, נאמר 63, בחולצה וורודה מתנפלת ומכה אישה מבוגרת אחרת, נאמר 73, שמחזיקה דגל. הסובבים מתערבים ומנסים להפריד בין הניצות. שתי מכוניות, שאני לא זוכרת שהיו שם, עומדות לפני מעבר החצייה. אי משם צצים ארבעה אנשי ביטחון צעירים, שלושה גברים ואישה אחת, במדים כהים, ומנסים לפרק את חבורת הריב. זה לא הולך בקלות. המתנפלת, שנראה שאיבדה את עשתונותיה, ממשיכה לנסות להכות אחרים, מצביעה לכאן ולשם וצורחת בחרון אף. העניין נמשך זמן לא מועט, עד שהמתנפלת בוורוד נכנסת לרכב ונוסעת משם, וגם זו שנתקעה אחריה נעלמת. מה יכול להיות שעורר כך את זעמה? כשהרוחות שוככות אני חוצה את הכביש ושואלת מה זה היה?
ובכן.
כשהרמזור להולכי הרגל מתחלף לאור ירוק, מפגינות ומפגינים נעמדים בשורה לאורך מעבר החציה, ומניפים את השלטים והדגלים. כשהאור מתחלף לאדום – הם חוזרים לשדרת אי התנועה במרכז, וחוזר חלילה. איש אינו עוצר את התנועה שזורמת כסדרה, ועד כה איש לא התלונן, גם לא אישה. נראה שהגברת המתנפלת בוורוד אחרה לעצור ועצרה בחריקת בלמים לפני מפגינה שאינסטינקטיבית ניסתה לעצור את המכונית והניחה עליה את השלט שאחזה בידה. נראה שהמתנפלת בוורוד נתקפה פאניקה, הכניסה להילוך אחורי, נסעה במהירות לאחור ו… נתקעה במכונית שעמדה אחריה. מסונוורת מזעם יצאה מהרכב והתנפלה על האישה הראשונה שראתה, כלל לא זו שעמדה במעבר החציה, והמשיכה לדחוף ולצעוק את האחרות והאחרים ולשטח את טענותיה בצווחות נרגזות עד שאנשי החוק הצליחו להרגיע את העניינים.
עצבים, מסכם הבחור שמספר לי מה קרה, כולם בעצבים.

משפחת קופרשטיין גרה בחולון. בנם, בר קופרשטיין, חטוף בעזה. הוא היה מאבטח במסיבת נובה, משם נחטף. כל משפחה והסיפור שלה. ב-2019 אביו של בר נפצע בתאונת דרכים בעת שהתנדב בארגון איחוד הצלה ואיבד את יכולת הדיבור ומאז הוא מתנייד בעזרת כיסא גלגלים. בעקבות תאונת אביו בר ניהל את עסק הפלאפל המשפחתי כשהיה בן שש עשרה. לאחר חטיפתו, אביו עבד עם קלינאית תקשורת במשך שנה ולמד לדבר מחדש כדי שיוכל להיאבק לשחרורו. הוא הגיע לכנסת לשאת דברים בפני חברי ועדת החוץ והביטחון. -5 באפריל 2025 חמאס פרסם סרטון שסיפק אות חיים מבר, שבו נראים בר קופרשטיין ומקסים הרקין.
לבר ארבעה אחים, כעת, בצומת, זועק אחד מהם את נהמת ליבו למגפון: אח שלי חטוף בעזה! אני רוצה אותו בבית! אני רוצה את אח שלי בבית!