זְמָן שֶמֶש
לפני למעלה מחמש עשרה שנים פגשתי את מתי Gרינברג. כדי לכבוש את ליבי (ועוד כמה אברים בגופי) הוא הרבה לדבר
נומיקן
קרא עוד ←
תמונות קצרות, והערה על טסטוסטרון גם
הפוסט הזה נכתב בתחילת ספטמבר, עם תחילת שנת הלימודים, וחיכה בשקט. והנה חזרו החטופים החיים, וחלק מהמתים, וחזר גם ניצוץ
בנעלי הורינו
מזל שההורים שלי לא בחיים. הם בטח מתהפכים בקברם עכשיו.מי לא אמר את המשפט הזה לאחרונה.תמיד חשבתי שאין עלי סימנים
בשולי ההפגנות | יום העצירה
16.8.2025, העצרת הגדולה בכיכר החטופים. חם, לח, עצוב, עשרות אלפי אנשים ממלאים את הכיכר, את הרחובות הסמוכים. את זה אראה
הרפתקאות יומיומיות לא חשובות
החלק הטוב של הבוקר הוא הקפה במרפסת עם מתי G. הוא ער וחד ומגלה אוזני בתוכניות לעבודה הבאה. בנוסף, יש
טוּר לקראת יוֹם כִּיפּוּר
דור בוחן אותי במבטו. אני מביטה בשאלה העולה מעיני התכלת התמות, ליבי נמס אליה. היא מהנהנת בראשה, מחייכת בשמחה, מושיטה
שומעים? … אז זהו, שלא…
לפני שנים ספורות התרחשה אפיזודה מכוננת בחיי. מיקה, נכדתי, שהייתה אז כבת שש, ישבה וציירה. – מה את מציירת? שאלתי.