החלק הטוב של הבוקר הוא הקפה במרפסת עם מתי G. הוא ער וחד ומגלה אוזני בתוכניות לעבודה הבאה. בנוסף, יש לו הרגל מגונה, למרות בקשותי החוזרות ונשנות שלא לעשות זאת, הוא מעדכן אותי במתרחש בארצנו המטורללת. וכך, אחרי עדכוני עלילות נתניהו, בן גביר & סמוטריץ' ושות' אני שומעת על שתי הילדות שקפצו אל מותן מבניין היקב הישן בראשון לציון. אני נחרדת. ואז אני חושבת שבמרחק אווירי של כ – 70 ק"מ מהמרפסת שלי, נהרגו בשנתיים האחרונות כ 60,00 איש בעזה, ואלפי אזרחים וחיילים שלנו נהרגו ונפצעו, ואפשר לומר נהרגים ונפצעים בלשון present continuous , ההווה ההולך ומתמשך ללא אופק של סיום. אז למה אני נחרדת כל כך ממותן של שתי ילדות עלומות? מאוחר יותר אקרא כי נבדקות המערכות שאפשרו לאסון נורא כל כך לקרות – מערכת החינוך, מערכת הרווחה, המוסד בו שהתה אחת הבנות, המשטרה, אולי שוטר המקוף שהסדיר את התנועה בצומת הסמוכה, הבניין עצמו, כן, זהו, הבניין עצמו אשם, שהיה מגודר אך לא חסום, ואפשר להן לטפס עליו ולקפוץ אל מותן. באין אלוהים מישהו חייב להיות אשם, לתת את הדין, הרי לא ייתכנו דברים כאלו במערכת המוסדרת ומסודרת של חיינו. תקלה שכזו שמחייבת חוקים ונהלים שיסגרו את הפרצות דרכן חודר הכאוס ומאיים על חיינו המאורגנים למשעי. ובינתיים, ברחובות, בשדות המלחמה, בבתים, במשפחות – משתולל הכאוס בחגיגה פרועה ונטולת רסן.
ושוב אני מהרהרת ביצר המלחמה הטבוע בנפש האדם, ופתאום עולים לי הצעירים, המבוגרים, וגם הזקנים, הלומי הקרב, תשושי הנפש, שנשמתם נפגעה במחוזות ההרג, שנפשם אבלה וכואבת לעד, שרוחם פצע פתוח. זה לא מסתדר לי עם תאוות ההרג האנושית. אז אולי בכל זאת, איננו בנויים להרג הזה? אבל הרי האנושות מתנהלת כך לאורך כל ההיסטוריה. נועה, חברתי הקוסמת הקוסמית, אומרת כי המלחמות והאלימות בעולם הן תהליך של ניקוי – כמו מוגלה שיוצאת מן הגוף, תהליך כואב אך הכרחי בדרך להבראה. המלחמות הן תהליך זמני של הוצאת הרע מן העולם, אחריהן תגיע תקופה של רגיעה וטוב, אולי אפילו שלום עולמי.
אני מניחה את הרעיון הזה בפינת האופטימיות.
ברחוב בלפור בבת ים, ליד הבית, מלפפונים ירוקים טריים קורצים לי מארגז הקרטון בחזית חנות הירקות. ליד הקופה יושב הירקן ששואג על עוזר הירקן – תבדוק, יש לנו, תבדוק ואל תעשה לי פרצוף שמעיה אנג'ל! כשהוא רואה אותי הוא מוחק את פניו הזועמות ומעלה חיוך שמיועד ללקוחות.
– החלפת פרצוף, אני אומרת לו.
הוא לובש בחזרה את פניו מלאות התרעומת ומפנה אותן לעבר העוזר הנזוף שנעלם בין הארגזים: עושה לי פרצוף של שמעיה אנג'ל זה!
– הוא לא יודע מי זה שמעיה אנג'ל, אני אומרת.
– באמת, מי זה שמעיה אנג'ל? שואל העוזר שחזר עם החסה לאליק שמסתבר שאכן, יש להם.
– את יודעת מי זה שמעיה אנג'ל? מתעניין המוכר.
– כבר שנים לא שמעתי את השם הזה, אני עונה.
עכשיו שלושתנו צוחקים.
הלך הפרצוף שמעיה אנג'ל.
אני והמלפפונים עולים הבייתה, באחת הקומות המעלית נפתחת וכלבת פודל זעירה נכנסת לבדה, אחוזת תזזית, מכשכשת בזנבה ומקפצת עלי בעליצות. אני יוצאת איתה מהמעלית ומחפשת את הבעלים. בוני! נשמעת קריאה במבטא רוסי כבד, אחת הדלתות פתוחה לרווחה, בוני! אני דופקת בדלת הפתוחה, בוני מקפצת סביבי, אני מציצה פנימה, ולתדהמתי מתגלה אמזונה ויקינגית יפהפייה וענקית עירומה כביום היוולדה. אוי סליחה, אני נסוגה במהירות. האמזונה יוצאת למסדרון תוך כדי שהיא כורכת סביבה, לא בהצלחה יתרה, מגבת גדולה. שיער בלונדיני גולש, עיניים ירוקות, עור דבש. שתינו מביטות אחת בשנייה ופורצות בצחוק. נוּ, היא אומרת ומצביעה על בוני המכרכרת סביבנו בעליצות, אומרים כלבה כמו בן אדם, נוּ, כמו אני, חברותית. וכך, במסדרון, עם המלפפונים והמאבק במגבת הנשמטת, אני שומעת את סיפור חייה, וגם את סיפורם של הוריה, ואת דעתה על האהבה, זה דווקא בעברית תקנית לחלוטין – "עכשיו לא שמה זין על גברים!!!"
מדי יום שני אחר הצהריים אני אוספת מהגן את נכדי הקטן, ליאו. מדי שבוע אנחנו נכנסים לקפה הסמוך וליאו בוחר עוגייה. 2 שקל. רחוב אלנבי תל אביב. כך כל שבוע בשנה האחרונה. בעל החנות שפניו מכורכמות ברוגז תמידי, (אפשר להבין, רחוב אלנבי החפור והפוך מכל צדדיו, ריק מהולכי רגל) מעולם לא העיף בנו מבט. ולפתע, בשבוע האחרון, עם ששלשלתי לידו 30 שקל (ליאו בחר קופסה שלמה של עוגיות אלפחורס) פתח איתי בשיחה נרגשת: יהודים, כך אמר, הם אחרים. אני רואה כאן את הגויים, פניו מתקשחות, הם אכזריים, הם רעים. היהודים רחמנים, יש להם חמלה. אני חושבת על עזה, אני חושבת על החטופים, אני חושבת על הפצועים וההרוגים. אני לא אומרת מילה. והוא ממשיך ומספר: יש כאן יהודי זקן שבא עם הפיליפינית שמטפלת בו. הוא, המְסַפֵּר, שם לב שהיא מתנהגת לא יפה עם הזקן. הלך אליהם הבייתה, ראה שהפיליפינית עם גבר תורכי שם, סוגרת את הזקן בחדר ולא מרשה לו לצאת. הלך לאפוטרופוס של הזקן, התלונן, בא ההוא וסידר את העניינים, ועכשיו טוב לזקן.
– יפה מאד, אני אומרת, יפה מאד שכל כך אכפת לך ושטיפלת בעניין.
– בגלל זה אני אומר לך, היהודים יש להם רחמנות, יש לנו חמלה, ושלא נאבד את זה.
ליאו נותן כף ידו הקטנה בידי ואנחנו מחוץ לחנות. הוא מלווה אותנו: להתראות חמודה.
חמודה? עכשיו? חבל שזה החודש האחרון בגן.
בלילה, מול הטלוויזיה, אנחנו צופים בחווה פסטורלית מסורתית, מעוצבת כמו באגדות הילדים, חתולים כלבים ברווזים פרות סוסים ירוק ירוק, אישה בסינר אדום ומטפחת ראש אדומה אופה את הבייגל הכי טוב בעולם, כך אומר הסרטון, ולצידה האיש שמכניס ומוציא מהתנור את מגשי הבייגל הלוהטים שריחם וטעמם מגיע מהכפר הקטן ב… אזרבייג'ן עד בת ים. אסקפיזם, בּוֹרְחָנוּת בעברית.
פוסטים קודמים
מחשבות קטנות ולא חשובות – https://nomikan.com/?p=3233
בשולי ההפגנות | יום העצירה https://nomikan.com/?p=3275
10 תגובות
השארת תגובה
תודה. אהבתי לשוטט איתך בתוך המחשבות ובין הרחובות. יומיום פשוט כל כך ונורא כל כך.. שיהיה כבר רק פשוט! די!
יפה מסגרת את הייאוש שכולנו שרויים בו
כל כך חיכיתי לקרא אותך. רק עכשו הגעתי לאי יווני והתחלתי את החופשה אתך. היום קראתי ובגלל כל המצב הלב כבד, וגם הפוסט חדר בי קצת אחרת. התגעגעתי לכתיבה שלך ואלייך. תודה
מרגשת מאד . שמחה לקרוא כל פעם מחדש על מה שאת כותבת
אכן…חיוך קטן בקצה הדמעה.
תודה נעמי
בימים אלה כל כך חשוב ללקט רגעים קטנים ולראות רגעים של חסד
בגילנו יש לנו מספיק הוכחות שגם בחירה קטנה לכאורה יכולה להוביל לשינוי גדול
אהבתי! כמו ילדה המשחקת בקלאס, מדלגת בין המחשבות. פעם מרחפת ונוגעת בקלילות במשבצת ולעיתים נוחתת ושוקעת בכבדות לעומק המשבצת ולליבת המחשבה…
נעמי אהובה, מיטיבה לתאר סיטואציות כתמיד, מתובלות בהומור האהוב עלי!
עושר של דמויות ססגוניות ומגוונות, כיף איתך כתמיד.
ולא אמרנו מילה על היצירות המדהימות של מתי G!
נמשיך תמיד לקרוא בשקיקה.
אני מתה על המחשבות הקטנות (גדולות) שלך
כל כך חיכיתי לקרא אותך. רק עכשו הגעתי לאי יווני והתחלתי את החופשה אתך. היום קראתי ובגלל כל המצב הלב כבד, וגם הפוסט חדר בי קצת אחרת. התגעגעתי לכתיבה שלך ואלייך. תודה