משפט

חברתי ואני סועדות את ליבנו בארוחת צהריים. הבטחתי לה ארוחת ניצחון כשנסיים את המלחמה. סיימנו. כעת אנחנו נוגסות בסטֵיק רומני

לאחר השחרור מהצבא נסע בני הצעיר לטיול הגדול בדרום אמריקה.  כהורים נאורים ציידנו אותו בשני איסורים בלבד – לקיים יחסי

"את משייטת דרך החיים כמו ברבור מְדוּנַג" אמרה לי מישהי לפני המון המון שנים, "כלום לא נוגע בך, את לא

משעה שנשתחררו הברגים שאחזו את המבנה המסודר של חיי גיליתי שבאמת הכל בראש. אותה פיסת אירוע שקיומה נראה ברור ומוחלט

מדי כמה ימים אני מוציאה את בעלי מהארון, מנערת את מה שאני מניחה ששנתיים אחר מותו הוא שלד, מבריקה, מצחצחת,

כשנה לאחר שבעלי נפטר "בעטתי" את בני הצעיר מהבית אל מרכז תל-אביב. חשבתי שהוא צריך להחזיר לעצמו את חייו העצמאיים,

קורה שהאדם נפטר והלך מעולמנו זה כפי שאנו מכירים אותו. "איננו" אומרות מודעות האבל. אֵלִי עָזָר "איננו". טעות. הוא קיים

"ילדה קטנה מכה ילד גדול, היא מפילה אותו ולוקחת בחזרה את הבובה שלקח ממנה." זה הזיכרון הראשון שלי. הייתי בת

במותו הוריש לי המנוח שלי, בין השאר, מאבק איתנים משפטי על שמנו הטוב ועל רכושנו. מיד כששמעו "הרעים" שבעלי נסתלק