אֵיך מָצָאתִי אֶת הַשְאָגָה שֶלִי

בשבוע שעבר נתבקשתי לשאוג.
זה קרה במהלך שעור טרילותרפיה, אותה פיתח ומלמד מורה הזֶן ניסים אמון. התלמידים נתבקשו לשאוג. מבוכה פשתה בכיתה. בהיסוס החלו התלמידים, אחד אחרי השניה, להשמיע קולם ברמה. זה צעקתו רכה, שכנתו – עצורה, זו – בלומה, האחרת חלשה, והנה אחת ברורה, ואחריה – קטועה וחסרת ביטחון, ומתקרבת ובאה צעקה דקה, חברתה נכלמת, ידידתה מצטווחת, ובת דודתה מהדהדת בעיזוז. כל אחת ואחד ושאגתו הוא. מרבית האנשים הופתעו מעצמם, הם מעולם לא שאגו ולא הכירו את השאגה שלהם. ובאמת – למה להם לשאוג?
משהגיע תורי – שאגתי את השאגה שלי. לשבריר שנייה הושלך הס מופתע בכיתה. מה זה היה? מנין לאישה הנחמודת והעדינה שאגה שכזאת?
אני אגיד לכם מנין.
לפני מספר שנים התגלגלתי לאוניברסיטת חיפה בעקבות שעור של פרופ' יואל הופמן – "זן בודהיזם וטאואיזם". מדי יום שלישי, היינו סבתא נוקי (שאז עוד לא הייתה סבתא אבל בהחלט נוקי) ואנוכי משכימות קום, מתיישבות במכונית הספורט האדומה והרוחנית שלי ושועטות בפיתולי העליה של בית אורן לרכוש עוד חכמה. כשהיה מזג אוויר יפה פתחנו את הגג של האדומה והרגשנו רוחניות להפליא.

באותו זמן למדתי קראטה אצל שו סקי שיהאן (רב אומן באמנויות לחימה, דאן 4) אלי ביטרן בדוז'ו שלו ברעננה. כך התוודעתי לשאגת ה"קִי הָאָי" שהייתה אמורה ללוות את החבטות שלי (בעיקר במורה). שאגת "הקי האי" אמורה לעלות במלוא העוצמה מעומק הבטן להתגלגל לחלל האוויר להמריץ את ה"קי" (צ'י בסינית) כוח החיים, להעצים את העוצמה הפיזית, ולהפחיד נורא את האויב. דא עקא שאני התביישתי לשאוג, וכך שאגתי הייתה, בואו נאמר, לא משהו שממש מטיל חלחלה בלב השומע. כחובבת סרטי פעולה הכרתי היטב את צווחת הקרב המפורסמת של ברוס לי. קיוויתי שהתרועה החלושה שלי נשמעה דומה לשלו. אבל אף ששו סקי שיהאן ביטרן עודד אותי דרך קבע, ומפעם לפעם היה מעמיד פנים שנבהל עד מוות מצעקתי, האמת הייתה שהצחקתי אותו.
באחד מהשעורים פרופ' הופמן, שטרח לא להסביר טוב מדי, כדי שלא נשגה באשליה שאנחנו מבינים, אז פרופ' הופמן רצה להסביר לנו מה זה ה"זה" (it) ולפתע, ללא כל התראה, צעק צעקה מבהילה עצומה ונוראית ומלאת הוד וכוח, צעקה שהרעידה את קירות האולם וטלטלה (קלות, בואו לא ניסחף) את המגדל הפאלי (באופן כמעט מביך) שניצב זקור אל השמיים, והיכתה הד ברכס הכרמל שנבקע לשניים. נדהמתי. שערי סמר. היכרתי את השאגה הזאת, זיהיתי אותה ורציתי אחת כזאת לעצמי. פרופ' הופמן אמר שלא הוא שאג, "הזה" שאג, "הזה" עבר דרכו, הוא רק היה הכלי. טוב, תמיד הייתי תלמידה טובה, אז באמת לא הבנתי. אבל רשמתי בזכרוני את השאגה הזו ואת החמדנות שלי.
ויום אחד נשברו חיי. בום טרח, נשברו. קורה. במשפחות הכי טובות. קורה. בתוך רגע הייתי צריכה להחליט אם פני למלחמה ולניצחון או שאני מתקפלת, וילדי אחרי. זיכרון אותה שאגה מפלחת הרים היה איתי. אבל לא הייתי בטוחה שזו השאגה שלי, הייתי צריכה לבדוק, הייתי צריכה לשמוע אותה. לא רציתי להבהיל את הסובבים אותי. חיכיתי. חיכיתי להזדמנות הראשונה שאהיה לבד. בשעת הכושר הראשונה שנקרתה לידי עמדתי במרכז ביתי נשמתי עמוק, הרפיתי את גופי, שמטתי את כל מה שידעתי על עצמי, פערתי את פי ושאגתי.
לא אני שאגתי, "הזה" שאג.
חזרתי על שאגתי, לוודא שהיא איתי.
ואחר כך פרצתי בצחוק גדול.
ידעתי שאוכל לעשות את מה שנדרש.
ומאז אני הולכת בעקבות השאגה שלי. איש אינו רואה אותה, איש אינו שומע אותה, אבל אני יודעת שהיא שם, וילדי גם.
ובשבוע שעבר היא התעוררה, הציצה פתאום, חייכה אל האנשים שוחרי הטוב שנבהלו מעט, התרעננה, מתחה את אבריה, וחזרה לנמנם עד לשעת הצורך.