הפוסט הזה נכתב בתחילת ספטמבר, עם תחילת שנת הלימודים, וחיכה בשקט.
והנה חזרו החטופים החיים, וחלק מהמתים, וחזר גם ניצוץ תקווה, וחזר גם הזעם מתובל ביותר מקמצוץ ייאוש שאחז בי כשצפיתי בשורת קברניטי המדינה היושבת בכנסת בזמן נאומו של טראמפ. ומי היה מאמין שהאיש הזה, ה"תופס בפותות" של נשים, לפי עדותו הוא, יביא להחזרת החטופים ולהפסקת המלחמה. ואולי עלי לחשב מחדש עָרָכַי ומָהָלָכַי? העולם לא מתנהל בהתאם להיגיון שלי.
זה פוסט קטן, ואפילו הוא, הפוסט הצנוע והלא מתיימר זה, מתחיל בגן הילדים וממשיך בעתידנו, לקראת שנת הבחירות הבאה עלינו לטובה (אני מקווה).
אם, לפני ארבעים שנה, מישהו היה אומר לי שעוד ארבעים שנה שוב אשב בגן הילדים על הכיסאות הקטנטנים האלו ופעוט מבוהל על ברכי – הייתי צוחקת, לא הייתי מאמינה. לא אהבתי את האירועים בגן הילדים, חיכיתי לעוף משם למקום בו התרחשו החיים האמיתיים שלי – למשרד. שם היה לי ערך. שם הייתי גיברת מנהלת נוקשת בעקבי במסדרון בין החדרים, ניהלתי שיחות אינטליגנטיות והחלפתי חידודי לשון עם עמיתַי לעבודה. לקח הרבה שנים עד שאבין שהחיים זה גם יום ההסתגלות לגן החדש, טאטוא המטבח, קניות בסופרמרקט, החלפת חיתול מלא קקי של נכדי (עדיף בהרבה על עצירת הקקי).
אז אני על הכיסא הקטנטן, ליאו על ברכי, יותר נכון – על ירכי, הוא יושב נוח, יש מקום בשפע… כל ילד מציג את שמו ואת החיה שהוא אוהב. כצפוי הבנים אוהבים דינוזאור אריה וצ'יטה, אחת הבנות מפתיעה את אמה – היא אוהבת דולפין, אחרת אוהבת שפנים. אני שמה לב לשמות הילדים – ליאו, מיי, מאי, מילה, ניל, דניאלה, אביגיל – הרבה לָמֶד רכה, רכות בכלל. אברהם יצחק ויעקב שרה ורחל נסוגו לגני הילדים חובשי הכיפות, כנראה.
שעת צהריים. שניצל, שעועית ירוקה (איזה ילד אוהב שעועית ירוקה?) אורז. עומר לא אוכל כלום, הוא אוכל רק מה שטעים בבית. לידי יושב ילדון ג'ינג'י ג'ינג'י, מנומש, עיניים ירוקות, בלורית תלתלים אדומים. עומר מכריז – יש לי בקבוק חדש. הג'ינג'י עונה לו תוך שהוא מונה על אצבעותיו – יש לי בקבוק חדש, ותיק חדש ושתי קופסאות אוכל חדשות. הוא ניצח. אבל עומר, שאוכל רק מה שטעים בבית ולכן הפה שלו פנוי, בעוד הפה של הג'ינג'י נוגס בשניצל, אז עומר אומר: אני יותר חזק ממך. האדמוני אינו נשאר חייב – הוא שוב מצביע באצבעותיו ובפה מלא עונה: אני חזק ממך פי 2. עומר אינו מתבלבל, אני יותר חזק ממך פי: הוא פורש את שתי כפות ידיו סוגר ופותח את עשר אצבעותיו מספר פעמים ומלווה את התנועה בזמזום – בזזזזז: אני יותר חזק ממך פי בזזזזז!!!
ליאו ממשיך לאכול ובוחן את שניהם. הוא לא אומר דבר. גם אביגיל ודניאלה שותקות.
יום ראשון בגן. עומר והג'ינג'י מתנגחים ראש בראש, מנסים לבסס את מעמדם כילד החזק בגן. הם עוד לא בני ארבע. אני תוהה כמה טסטוסטרון אצור בגופים הקטנים והדחוסים האלו, כמה אגרסיביות, כמה תוקפנות כבר מוטבעות בגנים הזכריים עם הולדתם. עולה בדעתי המפה הפוליטית בארץ. מה הסיכוי של אישה (שהיא לא מירי רגב, מאי גולן, טלי גוטליב, עידית סילמן, אורית סטרוק, גלית דיסטל-אטבריאן וחבר מרעותיהן) להצליח להתבלט מעל גלי הההההמון הההההורמון טסטוסטרון המטביעים אותנו? מה סיכוי של אישה, הכי מתאימה בעולם, לקבל לידיה עמדת הנהגת באומה מוכת אימה המשליכה יהבה שוב ושוב על גנרלים מדופלמים? (אה, אז אייזנקוט הקים עוד מפלגה משלו, אוי, מה יש לאלופים האלה?) מה הסיכוי שנחלץ ממעגל הדמים בו אנחנו לכודים כשבראש המדינה עומדים אנשי צבא (שאני מעריכה מאד) שמלחמה היא המומחיות שלהם. כן, כן, אני יודעת היטב ש"לא אנחנו התחלנו", ו"לנצח נחיה על חרבנו". ואני לא מאמינה שאפשר לעשות שלום כך פתאום אפילו שטראמפ אמר. אבל הרי גם שרי צבאות ואלופים בארץ ובועלם הצהירו שבסופו של דבר הפתרון למלחמה, לכל מלחמה, צריך להיות מדיני, ואת זה יכולה לעשות אישה, אני באופן אישה מכירה כמה נשים כאלה, שלא אזכיר את שמן מחשש שיבולע עתידן הפוליטי.
פתגם אפריקאי אומר: אם יש לך פטיש – כל בעיה נראית כמו מסמר! יש לנו פטישים למכביר, ואפילו תותחים, כמו ששרה שרית חדד ברוח העם – "אתה תותח, אין אין עליך, מתה עליך, אתה הגדול מכולם!".
נ.ב.
(אין לי שום דבר נגד גברים, כמה מידידי הטובים ביותר הם גברים, וחלקם אפילו קורא טור זה ומחייך ברגע זה…)
אחה"צ אני מתמרת בחניון קטן קדימה ואחורה כשלפתע נכדתי בת השבע, שיושבת לצידי, (אני יודעת שזה לא בסדר אבל זו נסיעה קצרה והיא נורא ביקשה), שואלת:
– סבתא, מה זה אצבע משולשת?
אני עוצרת את הרברס ומביטה בה. היא מחווה לי אצבע משולשת. זו סתם קללה. אני עונה.
– אמרו לי שזה בולבול של בן.
אני בולמת בחדות ומביטה בה, ניצוץ שובבות שדוני בעיניה.
– זה לא בולבול של בן.
– אז זה פות?
עיניה נוצצות בעליצות. היא יודעת שהיא אומרת מילים "כאלה". אני חוזרת לתמרן.
– לא זה לא פות. אני עונה בקול שטוח, כאילו בכל יום אני מנהלת עם נכדי שיחות על בולבולים ופותות.
– אז זה כמו ווט דה פאק? ממשיכה הרוטוויילרית שנעצה שיניים במשהו עסיסי.
– כן, משהו כזה.
– מה זה fuck ? היא ממשיכה.
what the fuck? אני חושבת לעצמי, רציתי נכדים סקרנים, אבל זה??
אני מתיישרת מול מסלול היציאה צר ותלול.
– הרמזור אדום, אני מסיטה את השיחה.
– את יכולה לצאת, אבא תמיד יוצא באדום.
הצלחתי. אני יוצאת.
נ.ב. מסתבר שטעיתי. וזה כן. בולבול של בנים.
כשאני חוזרת לבת ים אני מבחינה באישה דקה וזקנה, (ממש זקנה, נִיר) שעברה חלפה מעל תחום השנים שניתן למנות, יצאה מחוץ לזמן. היא הולכת לכיוון הים בו נראה שבילתה כל יום, כל היום מחייה. עורה הוא קליפה עבה חומה ומבהיקה, שיערה נטול צבע, שרוף מהשמש, מציץ מתפרע מתחת לכובע קש מקושט פרחים דהויים, חולצה צבעונית קצרה חושפת בטן חומה, וחצאית אדומה קצרצרה מעוטרת בוולנים עליזים, שסע עמוק בצידה מגלה ירך רזה ושחומה וזוג רגליים דקיקות. היה לה עָבָר לאישה הזאת, והיא לא מתכוונת להיפרד ממנו. וזה ראוי להערכה, מפני שכל הצבעוניות הפרועה וה"לא בטוּב טעם" הזאת צועדת ללא מקל, כפופה בתשעים מעלות, גווה מוּטֶה לפנים, פניה, שבתנוחה הזאת אמורות להיות מופנות כלפי מטה, מורמות, מביטות בעוברים ושבים. אני חשה כאב בצווארי, בגַבִּי שלי. אתם זוכרים את טרזן מבת ים? אז בדיוק באותו רגע הוא עובר, כמו תמיד פלג גופו העליון חשוף, החולצה בידו, מכנסיים קצרים, רגליו עדיין עקומות, שזוף. יש בו משהו שמח לעצמו, בגוף שלו. שניהם מחייכים אחד לשני בהכרות חמה, ומחליפים טפיחות ידיים. אם זה טרזן, אני חושבת לעצמי, אז זאת ג'יין. ג'יין בבת ים.
הרמזור מתחלף לירוק ואני מתגלגלת לחניון בביתי.
מתוך ספרנו ואהבה, מה עם אהבה?
שער – שרידי האישה ההגיונית
5 תגובות
השארת תגובה
לא יודעת למה להתייחס בפוסט השופע הזה.
לטראמפ התופס פותות ומכשף את העולם?
לשמות הילדים "המלמדים"?
לעומר ולג'ינג'י שמייצגים בצורה כה בסיסית את שלטון הטסטוטרון?
לנכדתך בת השבע שעכשיו למדתי שאצבע משולשת זה פין?
לטרזן וג'יין מבת ים?
כמה למדתי??:(
שמחתי להרחיב את השכלתך (:
נראה שאחזת היטב בחבל הסיפור שהלך לאן שהוא רצה
כיף לקרוא אותך….טוב לראות שנשאר לך חיוך בקצה הדמעה…
באמת חיוך בקצה דמעה. תודה!
זה זמן החסד שלי לקרא אותך. כשאני קוראת מרגישה ש הקול שלך מלווה את חיינו עם נקודת המבט המיוחדת שלך שמחברת את כולנו לסיפור החיים. תודה