צלמת – יעל צור
הערה: טדאו אנדו החל את הקריירה שלו כמתאגרף והפך להיות אחד האדריכלים הגדולים בעולם. כדאי לזכור הערה זו במהלך קריאת הפוסט.
חברתי ואני סועדות את ליבנו בארוחת צהריים.
הבטחתי לה ארוחת ניצחון כשנסיים את המלחמה.
סיימנו.
כעת אנחנו נוגסות בסטֵיק רומני עסיסי מתובל בהמון שום ולוגמות בנחת יֵין שרדונה. התחלנו את המנהג הזה לפני עשרות שנים במסעדת "נֶלוֹ" המיתולוגית ביפו וחשנו עצמנו נשות העולם הגדול. עד יפו הגענו! כאלו הרפתקניות היינו… החברות בינינו נמתחת עשרות שנים לאחור. כשנחו עֵינַי על פניה בפעם הראשונה התפעם ליבי. חשבתי שהיא הילדה היפה ביותר בעולם שראיתי אי פעם. אני עדיין חושבת כך. היא אינה מאמינה לי. כלומר היא מאמינה שחשבתי כך, אבל אינה חושבת שהייתה ילדה יפה. את הרעיון המוזר בדבר יופיה הבלתי רגיל היא מייחסת לליקוי ראייה שלי, שהוכח באופן מדעי במקרים אחרים בחיי.
ואכן, המבט שלה על החיים שונה לחלוטין משלי.
שתֵינו כבר מזמן איננו ילדות, הרבה הרפתקאות, סטיקים וכוסות יין זרמו בינינו, ועדיין – התִקרובת הערֵבָה לַחֵך אינה מקרבת את אופני הראייה השונים שלנו.
למרות עיניה הירוקות העולם שלה צבוע בשני צבעים – טוב, רע, שחור, לבן. באמצע אין כלום. זה אוֹ אוֹ. כשמגיעים לאזור שנראה אפור, עיניה בוחנות אותו בקפדנות מדוקדקת. במהירות עולה מפת מציאות מצוירת בצבעי שחור לבן. ראייה כזו מקלה על קבלת החלטות כיוון שהמידע מוצג באופן בהיר, ברור ומסודר. נתונים לא ברורים גורמים לרעש מבלבל המקשה על קבלת החלטות. היפה (אני מתעקשת) מנתחת גם נתונים רעשניים ומשייכת כל אחד מהם לשחור או ללבן. מתקבלת תמונה חד-משמעית על פיה אפשר לנווט. בשוליים נשאר שטח מצומצם צבוע באפור של "לא בטוח", "לא סביר", בקיצור – "לא". העולם השחור לבן מסודר ויעיל. לא עוזר לשטויות שהן מסתתרות ומתחפשות, היא מאתרת אותן ומשליכה החוצה. נשאר רק העיקר. שחור או לבן.
רגשותיהם של אנשי השחור לבן נוטים להתמקד באחד משני הקצוות – שחור או לבן, טוב או מדוכדך. ובאמת, כאשר בוחנים בכלים של היגיון את החיים הצבעוניים והלא הגיוניים, המסקנות מדכדכות. אנשי השחור לבן עלולים להפוך למשביתי שמחות מקצועיים. הם תמיד רואים את כל התמונה…. לעיתים הם חסרי סבלנות ונרגזים למשמע דעותיהם של אנשי האפור המסוגלים להכיל אפשרויות מנוגדות בו זמנית ומתקשים לבחור את האלטרנטיבה הנכונה שעומדת מול עיניהם.
יש מקרה אחד בו צבעי השחור לבן חיוניים. מלחמה. כאשר חיי זנחו את המסלול הלינארי בו היו אמורים להתפתח (בית לבן עם גג אדום… והם חיו באושר ובעושר….) יצאתי למלחמה. במלחמה יש לראות את האויב כשחור ואת עצמך כלבן, כל ראייה אחרת מחלישה את הלוחם. או אז הוּכחה נחיצותה וחשיבותה של השקפת עולם מפוכחת ונחרצת. חברתי, שהיא עורכת דין (לבוש שחור לבן להופעות בבית משפט) נחלצה לעזרתי ועמדה לצידי (הלבן, כמובן). עצותיה טובות השכל היו שוות זהב, כמו גם הנזיפות שנפלו בחלקי מפעם לפעם בעודי משייטת באזור האפור, לא ממהרת לשפוט ולזרוק שטויות, מתעלמת מתמרורי אזהרה, עיוורת לסכנות ואוספת שטויות כפייתית.
כעת, ישובות אחת מול רעותה, משקיפות לאחור ולוגמות יין אנחנו תוהות מה למדנו אחת מן השנייה, אם בכלל…
מ.ג. אומר שהצבע השחור אָטוּם, הוא "לא צבע". הצבע הלבן הוא ספקטרום של אור, הוא "כל הצבעים". הצבע האפור הוא ניטרלי. והנה אומרת לי חברתי, כי במסע החיים המשותף שלנו גילתה את האזור האפור, האמצע, ללא הקיצוניות של מצבי הרוח, עם הבנה שמצבים לא מושלמים הם חלק מהחיים, לא כתבוסה, אלא כחוכמת חיים כי "ככה זה" ו"זה מה שיש". אפשר להילחם, אפשר ללכת למקום אחר ואפשר להשלים עם מה שלא ניתן לשנות, וליהנות ממה שיש. הבוז לצבע האפור, הלא ברור, הלא החלטי, הפך להערכה. מבעד לגוון הענבר השקוף של היין הלבן אני מביטה בחיוך הלכוד בדמעות הנוצצות בעיניה של הילדה היפה בעולם, וחושבת לעצמי שבאותה דמעה מחויכת גלום המנעד הצבעוני של כל האפור שבעולם, וכמה דמעות אנחנו שופכים עד שמתגלה לעינינו היופי המתאפשר דווקא באזור הניטרלי בו הדרמות מתונות וצבעי היומיום מקבלים גוון עז ומלא חיים. וזה מספיק, ואפילו די והותר.
השארת תגובה