באחת השבתות ישבנו עם חברים בסטודיו של מ.ג. מפה לשם התגלגלה השיחה לאמונות טפלות. צחקנו על הרעיונות המשונים בדבר האמונות עצמן ועוד יותר בדבר פעולות המנע שנועדו לסכל את הגזרה הרעה שעלולה להתרחש בעקבות פגישה עם חתול שחור או הליכה מתחת לסולם וכיוב' מרעין בישין.
לפתע הפתיע אותי מ.ג. כשהעניק לי את הפרס על הסיפור האמונה הטפלה הטוב ביותר בו קפצתי מעל שבעה קברים. רגזתי. משהו פנימי ננעל בתוכי בבהלה. הסיפור ההוא היה רגע אינטימי שלי, לא התאים לחשוף אותו לאחרים ואפילו הם חברי הטובים.
מפעם לפעם קורה שמ.ג. אומר את הדבר הלא נכון ברגע הלא נכון, הענקתי לו את התואר טַקְטִימַתִּי, הלוא הוא מַתִּי חֲסַר הטַקְט. לידי צחק דורון: "והלוא את עצמך פירסמת את הסיפור במלואו וכולנו מכירים אותו". נכון. שכחתי לגמרי. מבוכתי גברה.
השיחה התגלגלה הלאה מצחקקת ומרצינה חליפות. סימנתי לעצמי את חוסר הנוחות שלי ומספר שעות מאוחר יותר, מול הררי הכלים בכיור, שבתי להתבונן ברגע הזה. הכיצד יתכן? מדוע נתקפתי מבוכה מול חברי על סיפור שפרסמתי בכתב ברבים ללא הנד עפעף?
חשבתי על עצמי יושבת סגורה מול מסך המחשב בפינת העבודה שהייתה פעם מרפסת הכביסה של בלה גרינברג היפה, אמו המנוחה של מתי, פרחי הגרניום האדומים באדניות, החתול הרובץ על מגבת שנשמטה מחבל הכביסה ונשארה תלויה ענף גבוה של עץ האזדרכת, מחכה שאחד התּוּכִּיים ימעד וייפול לפיו והיוֹן שמתבונן מהגג הסמוך. בימים טובים נפתח משהו בתוכי, גישה חופשית לרבדים פנימיים שאין להם סוף, אני שולה פנינים אבנים טובות ויהלומים ושוזרת אותם לשרשרת נהדרת ולרבידי פז. בימים טובים אני ספונה לבטח בפינתי והעולם פתוח, פנים וחוץ, הכל אפשרי ומתפרק ומתחבר בפשטות, אני שרויה בתדר עדִין, מוגן ובטוח, המילים עולות על המסך בקלות ומשם החוצה לאוויר העולם. אני נושמת רחב ופתוח, כמו אקורדיון המתמלא אוויר ונפתח ונסגר ונפתח. היצירה עצמה נפתחת ונסגרת בפני, יוצרת את המוסיקה של עצמה. כל שנותר לי הוא להקשיב, להיסגר ולהיפתח עם האקורדיון שנושם את עצמו. כשאני נתקלת במחסום, האוויר מתרוקן, מפוח האקורדיון נסגר. דומה לתחושת המבוכה שירדה עלי כשנתקלתי פתאום בסיפור שלי מטייל באופן עצמאי בעולם, מסופר על ידי אחֵר וחושף אותי בפני אנשים של ממש. התדר העדִין של היצירה התנגש במציאות הפיזית הדחוסה של העולם הממשי. הסרעפת התכווצה וננעלה כאילו ספגה מהלומה.
מוזר מאד. כאשר אני כותבת ידוע לי היטב שיש הקוראים את שאכתוב ובו בזמן אני שוכחת זאת ומתרכזת בכתיבה. אני מפרסמת כדי שיקראו את שאני כותבת, ועדיין שוכחת שקוראים אותי ונתקפת אי נוחוּת מול קוראַי הבקיאים בכתבַי.
האם עולם התופעות הממשי הוא אכן מציאותי וקיים יותר מן העולם שלי בזמן שאני יוצרת, עולם בו אני חייה וקיימת בכל נימי גופי ונשמתי, ואולי אף יותר מבשעה שאני מתנהלת בעולם "האמיתי"?
הייפלא איפה כי באחד הימים כשנבלעתי בין קפלי הזמן של האקורדיון התאדו המים מהפינג'ן בו ריקדה לה לשווא ביצה, לתקרה קיפצה, והתפוצצה? צלצולו של שעון העצר השתלב להפליא במוסיקת הכתיבה וכלל לא הזכיר לי את אותה ביצה אומללה ואת מ.ג. אומלל לא פחות, המום ומשתאה – "אבל את כל כך מוכשרת, איך זה יכול להיות?"
השארת תגובה