תַּחזִיקִי מַעֲמָד

במותו הוריש לי המנוח שלי, בין השאר, מאבק איתנים משפטי על שמנו הטוב ועל רכושנו.
מיד כששמעו "הרעים" שבעלי נסתלק לו מן העולם החלו לרדוף אותי, מתוך הנחה, לא בלתי סבירה, שאשבר מיד ואעביר לידיהם בלי טענות ומענות את הנכסים שצברנו במהלך עשרים שנות השותפות, ומתוך כך גם את שמו הטוב של בעלי, שלאחר שלושים וחמש שנות נישואין, היה כרוך לבלי הפרד בשמי שלי.
אלא שלא כך קרה. ולא את הסיפור הזה אני רוצה לספר כעת.
משהבינו הסובבים אותי כי אין בדעתי להיכנע, נדו בראשם ואמרו "תחזיקי מעמד", "בשביל הילדים", חלקם אף הוסיף ועודד בשפה רפה "יהיה בסדר." אבל אני לא רציתי "להחזיק מעמד." גם לא "בשביל הילדים". הייתי בת חמישים וחמש, בת למשפחה מאריכת ימים. דודיו של אבי למשל נפטרו לא מזמן בגיל המופלג של תשעים ותשע, וכמעט נגעו במאה.
אני רציתי לחיות.
לא הייתה לי כל כוונה "להחזיק מעמד בשביל הילדים".
הבנתי שמלחמת העולם המשפטית תארך שנים, ותביא אותי אלי כבוד (פחות או יותר) לגיל שישים. לא רציתי "לשרוד" את השנים היקרות האלה. רציתי לחיות ואפילו זממתי, שומו שמיים, ליהנות. ידעתי שאם אסיט את המתג במוחי להלך רוח של הישרדות, אם אשים את חיי על קו "הַמְתָנָה" הרי שאאבד את השנים האלו. ומי שתגיע לקו הסיום של המלחמה, אולי תהיה בעלת רכוש, ואולי לא – אבל לבטח תהיה אישה מרה, ללא יכולת הנאה מן החיים. אז בשביל מה כל זה?
הסבל נכח בכל רגע, ובכל נים ונים בגופי. הפיתוי להיכנע לו היה גדול. רוב הזמן הייתי מודעת לילדה הקטנה ששכבה בתוכי מקופלת בתנוחת עובר, וביקשה להיכנס למיטה ולכסות את ראשה בשמיכת הפוך הרכה. היא לא רצתה ללכת לבנק, לעורך הדין, לרואה החשבון, לבית המשפט, או סתם לקום ולהתחיל את היום החדש. אף פעם לא התעלמתי ממנה. מעולם לא כעסתי עליה. תמיד הקדשתי לה שבריר שנייה של חיבוק מנחם. מהילדה הזאת כן ביקשתי שתחזיק מעמד, רק כמה שעות, רק את המטלה הבאה. הבטחתי לה שניכנס למיטה אחר כך. וגם עמדתי בדיבורי.
חשבתי לעצמי שבין כל הדברים עליהם נלחמתי, שווה להילחם גם עלי.
אני – שצעדתי על החומה הגדולה בסין, והצדעתי לחיילי הטרה קוטה בשיאן. דהרתי, מאחורי גבו הרחב של בעלי על אופנועים בעקומות החדות של הרי האלפים והפירנאים. שטתי לתוך מפלי האיגואסו שבדרום אמריקה. בכיתי מול הטורס דל פינס בצ'ילה. טיילתי ביערות הגשם של קוסטה ריקה. רכבתי על פיל בתאילנד. האכלתי תנינים בקניה. שוחחתי שיחת נפש עם סניאסי הודית שהתגוררה בבור על שפת הנהר ברישיקש. ישבתי מדיטציה בטאוס שבפארוס.
….
התחלתי מהדברים הכי פעוטים וזמינים. בראש וראשונה הייתה ההחלטה לשים לב. לא לתת לבועות היופי להתפוגג באוויר כאילו לא היו. לא לחלוף דרך היום בקהות חושים. לא להעביר את הזמן אלא לחיות אותו. אם הייתי ערה כנץ לכל פרט מאיים ומבשר רע, יכולתי להיות ערה גם לטוב שמתרחש בדרך. עלי להודות שחיפוש הטוב דרש מאמץ פעיל מצידי, בעוד הרע נתפש מיד.
והרי רשימה חלקית של שמחות קטנות שמנקדות את יומי: רגעים בם ליבי אינו כואב. תנועת הגוף השלווה בשעה שאני מדיחה כלים בכיור המטבח. דממה של שבת בבוקר. נעימות סילון המים הרך על גופי במקלחת. צליל הנקישה של כוס החרסינה הגדולה בתחתית התואמת בשקט של הבית בבוקר, מול מסך המחשב. הכוס נקנתה בחופשה בפריז. חתול צרפתי סקסי שולח בי מבט מלוכסן, אזנו האחת שחורה והשניה – מוזהבת. זה יכול להיות רק חתול פריזאי, לא? נוקטורנוס של שופן. צליל מקשי הפסנתר ממלא בעדינות נקייה את חלל הבית, מהדהד בתואם מדויק לתחושתי הפנימית, פסקול חיי. תחושת הכוח, המתיחה והגמישות הארכנית בתנוחת היוגה החביבה עלי, כשגופי הפוך ורגלי שלוחות הרחק מעבר לראשי. המחשבה על בן גוריון כשאני עומדת על ראשי. טעמה העשיר של בננה בשלה בדיוק במידה הנכונה, ממלא את פי. צליל הפיכת הדפים כשאני מעלעלת בספר הכתום העבה "אוצר המילים" של פרופ' ח. רבין וד"ר צ. רדי. שממלא ליבי חדווה. ופעם אחת, מרוב אושר על מחרוזת מילים קסומה שמצאתי בו אף נישקתי אותו בשפתי. ממש. ניחוח פרדסי ההדרים בשעת טיול עם כלבתי בובה. ריח גויאבה ביום חמסין סתוי. הצליל העדין של טפיפות רגליה של בובה מתקרבת, ותמיד, הפליאה על החיה הענקית שמגיחה בריחוף קליל חוטמה נישא אלי בכמיהה רוטטת. לחיי התפוחים האדמוניות של בכורי, גלוחות למשעי. עיני הקטיפה השחורות הרכות שלו, ממיסות את המקום הקשה בנשמתי. צדודית פניו של בני הצעיר, מסותתת בקו לסת רבוע, מזוּוַת מאזנו עד לסנטרו. עיני הפלדה הכחולות שלו מאירות את הכיוון. נמנום עמוק, מעורסלת לבטח בהמולה המשפחתית שאחרי סעודת ליל שבת אצל הורי בסלון. החברים שלי. החברות שלי. החברות שלי. קמטוטי השנים בפינת החיוך הקטן בעיניו הבהירות. 
שום דבר אינו מובן מאליו. תודה.