יֵשנֵנוּ

קורה שהאדם נפטר והלך מעולמנו זה כפי שאנו מכירים אותו.
"איננו" אומרות מודעות האבל.
אֵלִי עָזָר "איננו".
טעות.
הוא קיים ועוד איך.
נוכחותו במותו מורגשת לא פחות מאשר בחייו.
להלן יפורטו מספר דוגמאות המוכיחות את קיומו:
השנה הראשונה לאחר מותו הייתה מרוץ לפתרון בעיות, שעד אז היו באחריותו, והוא גם צויד בכישרון המתאים ליצור ולפתור אותן. אלא שהוא לא היה. עם צוק העיתים, ברגעים מסובכים להפליא, כשלא הצלחתי להבין את חשבונות הטלפון, את מערכת החשמל, את חשבונות הבנקים, וגם כמה דברים מורכבים יותר. הרבה יותר. הייתי נעמדת במרכז הבית ושואגת כלפי המנורה שהייתה מעמעמת ומהבהבת אורותיה באיתותים מסתוריים ולכן החלטתי שרוחו השתכנה בה, הייתי נעמדת תחת אותה מנורה, ושואגת – "יוחזר אֵלִי".
כשהתרחשו מאורעות קשים במישור המשפטי של חיינו אמרתי לבני – "אם אבא היה חי – הוא היה מת."
כשניתנו פסקי דין שלא לרוחנו אמרתי לבני "אבא לא היה אוהב את זה."
כשראיתי משהו יפה במיוחד הייתי אומרת "אֵלִי היה אוהב את זה."
צחקנו. אבל ודאי שהוא היה איתנו ברגעים אלה. האֵלִי שבתוכי, האבא שבתוך בני. נקודת המבט שלו על החיים המשיכה להתקיים בתוכנו. מתוך כך, המשיך להתקיים גם הוא. המשכתי להתנצח איתו בוויכוחי סרק שהיו עקרים בזמנו, ולא נשאו פרי גם אחרי מותו. הוא, כמובן, נשאר בשלו, ואני – בשלי. החשיבות הייתה בעצם הוויכוח שאפשר לי לחדד את השיקולים השונים בתהליך קבלת ההחלטות. בעלי, עליו השלום, היה אדם מפוכח מאד, ריאלי, איש עסקים, איש הנדסת כימיה והנדסת בנין ואופנוען בכל רמ"ח אבריו השופעים. ראיית העולם שלו הייתה שונה מאד משלי וחשוב היה לקחת אותה בחשבון. ברור שכעת, מסיבות מובנות מאליהן, אני מנצחת בכל הוויכוחים ופועלת בהתאם. אבל אין לזה הטעם המתוק של פעם, כשהייתי מנצחת בוויכוח.
אני חושבת כפול, את המחשבה שלי, (שגם היא בדרך כלל מורכבת מכמה מחשבות סותרות, אבל נניח לזה כרגע) ואת המחשבה שלו, הסדורה, המאורגנת ועם זאת יצירתית ומפתיעה. כך למעשה נשמרת ההסתכלות המיוחדת שלו על העולם, נשזרת בזו שלי, גם אם אני נוהגת הפוך מהמלצתו, הוא ממשיך להשפיע על המתרחש במציאות.
האבסורד הזה של "ישננו" אינו פרדוכסלי כלל בעיני. הוא אפשרי לגמרי והוא הוא היופי של המרחב הססגוני של רבדי החיים הרבים מכפי שנוכל או נצטרך לקטלג אותם בבחירה חד משמעית. בחירה שאולי מקלה על התנהלותנו, אך גם מצרה את חיינו ומשטיחה אותם. אני מעדיפה לשייט במרחב העצום הזה, על התקפי החרדה שהוא מביא עלי מפעם לפעם, יחד עם המעוף האינסופי בתוכו.
עם המקום המלא של העדרותו אני מתנצחת, כועסת, מדווחת, מתיעצת.
את המקום הריק של של ה"איננו" שלו ממלאים געגועי.
נו, ישננו או לא?
ועם כל האמור לעיל, לאחרונה צמצמתי מאד את הדיאלוג איתו לאחר שהפסכיאטר שלי, ד"ר פודלישבסקי, העיר ביובש מצמרר כי נהייתי נקרופילית, ואני מנהלת מערכת יחסים עם אדם מת. קלטתי שיש כאן משהו לא בריא עבורי, והגיע הזמן להיפרד. בעדינות אבל בנחישות אני עוצרת את השיחה החיה עם אלי המת. אני כן משמרת את צורת מחשבתו כתרומה לחיי. ענין של תרגול, אימון המוח והנפש.
וחשבתי שדווקא בתהליך הפרידה, אני רוצה שתראו את האיש שישננו ברשימותי אלו.