כשנה לאחר שבעלי נפטר "בעטתי" את בני הצעיר מהבית אל מרכז תל-אביב. חשבתי שהוא צריך להחזיר לעצמו את חייו העצמאיים, שלא יכללו את אימו, נהדרת ככל שתהיה, צמודה אליו.
אחיו הבכור עושה מוסיקה יפהפיה בניו -יורק.
נותרנו אני וכלבתי בובה לבד בביתנו הענק ברעננה. ידעתי שאני חייבת לצאת משם. לשלוף את עצמי מחיי הקודמים ומהחיבוק של בעלי שעדיין לפת אותי במלוא עוצמתו. החלטתי להשכיר את הבית ולשכור דירה שפויה בתל-אביב, שהייתה מושא כיסופי זה שנים.
באותה תקופה, ונכון למועד כתיבת שורות אלי, רדפו אחרי "הרעים." חששתי שפרסום מודעה בעיתון, בשמי המלא, תזעיק אותם עלי, ותשבש את תכניותי.
ואז עלה במוחי רעיון.
אני אעניק לעצמי שם בדוי, וכך לא יזהו אותי. מין תחבולה מחוכמת שכזאת. ומיד צף ועלה לו שם נפלא ואחר – "אליזבת."
אליזבת זו הגיעה עם חיים משלה, שונים לגמרי משלי. בעוד אני ברונטית, שחורת עין בנויה לתלפיות. היא הייתה בלונדינית בהירה, תכולת עין ודקיקה, עטויה שלמה ארוכה, כובע קש רחב שולים הגן על עור פניה העדין, בשעה שקטפה, במזמרה המיועדת לכך, פרחים מגינתה, והניחה אותם בסלסילת קש. כל זה התרחש באחוזה הנעימה בה גרה. באנגליה כמובן. למותר לציין שלא היו כל בעיות בחייה.
פרסמתי את המודעה בעיתון בשמה.
לאחר כחודש הגיע הטלפון הראשון (והאחרון). "אליזבת?" שאל המטלפן.
"לא" עניתי.
כל העניין היה גחמה של רגע, שפרחה מראשי מזמן.
"זאת לא אליזבת?" התפלא.
"לא" עניתי.
"זה מספר טלפון זה וזה?" שאל.
"כן" עניתי.
"ומי את?"
"נעמי".
היה שקט.
"ואת לא פרסמת מודעה בעיתון שאת משכירה בית."
נזכרתי.
"אה, כן כן. זאת אני."
"את פרסמת?"
"אני פרסמתי."
"אז את כן אליזבת?"
"כן, כן, אני אליזבת."
"ומי זאת נעמי?"
"גם אני."
טוב, למרות השיחה המוזרה הוא התלהב מאד מהבית, אבל לא שכר אותו בסופו של דבר.
אני מצידי אימצתי את האנגלייה הרומנטית אל חיקי, ואת הטורים האלה תכננתי לפרסם כ"אליזבת".
חשבתי שפתרתי את בעיותי.
שבועות מספר לאחר מכן ביקשה ממני יעל שכנאי, בעלת ההוצאה לאור – "רימונים" שהוציאה לאור את ספרי, לשלוח לה את קורות חיי שיופיעו על גב "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים" שנכנסו להילוך גבוה לקראת פרסומם.
עדכנתי אותה בשם העט החדש שלי, "אליזבת".
"השתגעת לגמרי?" השתאתה, "אני מתכננת יחסי ציבור – ראיונות בעיתונות ובטלוויזיה. "
"שום ראיונות" התעקשתי. "אני אשכב במיטה עם השמיכה מעל הראש והספר יעשה את דרכו בעולם."
"זה לא עובד ככה" ענתה.
"מה את יודעת עלי?" שאלתי אותה.
"מה אני יודעת? שאת מקסימה ואת כותבת נפלא. זה מה שאני יודעת."
"עשית עלי גוגל?"
"לא. לא עשיתי. תמיד אני עושה. עליך באמת לא עשיתי."
"אז תעשי. אני אתקשר עוד חמש דקות."
חשבתי שמן הראוי שתדע שהיא מחזיקה ביד פצצה מתקתקת לפני שהיא יוצאת במסע יחסי ציבור.
"לא, לא" אמרה, "אל תסגרי, הנה הגוגל כבר עולה."
מאז מותו של בעלי, לפני ואחרי מפגשים עם אנשים שלא הכרתי, תמיד תהיתי האם בדקו את שמי בגוגל. האם הם יודעים או לא. ענן נסתר אך מבאיש ליווה אותי באשר אלך.
"מה זה?" התפלצה המול"ית אל מול מסך המחשב. "זו את?"
"זו אני" אמרתי. "הדברים אינם נכונים, אבל זו אני."
תעוקה נוראית מעכה את חזי. אם לא הייתי מיודדת איתה זה מזמן (עם התעוקה), הייתי חוששת שאני בעיצומו של התקף לב.
עד כה ניסיתי לשמור לפחות את הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים נקיים מהבלגן של חיי. אבל הגיע רגע האמת, ובו התערבב הכל.
המו"לית נדהמה אבל לא נבהלה, ולא שינתה את דעתה.
סיימנו את השיחה. הבטחתי לחזור עם תשובה. נכנסתי למיטה. קפואה וכואבת שכבתי את השעה שלי, שהייתה המכסה המקסימלית שהרשיתי לעצמי. ואז נזכרתי כי כשפרצה המלחמה בינינו לבין "הרעים", נשבעתי שלא אפנה את גבי ולא אברח משום איום. הבנתי שאם אתחיל לברוח לא אוכל להפסיק. להיפך, החלטתי, אם משהו יפחיד אותי – אביט לו ישר בעיניים, שיקפל הוא את הזנב ויברח.
והנה עמדתי לפרסם ספר שלא בשמי האמיתי בגלל דברים איומים ושקריים שהם פרסמו עלי ועל בעלי, ומיד הוציאו צו האוסר על פירסום שמם שלהם, כך שאני נשארתי עומדת ככלי ריק בלי יכולת להזים את השקרים, אלא בבית המשפט. תהליך שיארך שנים רבות.
אם כך, אליזבת היא ניצחונם של "הרעים." אי אפשר שתהיה חתומה על "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים." 
אליזבת, אצילת הנפש, הבינה. וודאי שהבינה. בהילוך איטי נסוגה אל בין הערוגות הפורחות ורוד ענוג וסגלגל לילכי במחוז השקט והיופי באנגליה הרחוקה.
נעמי רובינשטיין עזר סיננה קללה עסיסית, שמקומה לא יכירנה על הכתב, נשאה ראשה בגאווה, הסיטה את המסך, ופסעה צעד אחד קדימה, לחזית.
השארת תגובה