"את משייטת דרך החיים כמו ברבור מְדוּנַג" אמרה לי מישהי לפני המון המון שנים, "כלום לא נוגע בך, את לא נפגעת, לא נשרטת".
לא הבנתי את שאמרה, אבל שמרתי את המשפט איתי, לפענוח מאוחר יותר.
כשאני עומדת לסובב את ההגה ולהסיע את חיי למקום אחר תמיד ישנם המזהירים אותו מפני מה שעלול לקרות. אלו אנשים האוהבים אותי, דואגים לי ואכפת להם ממני מאד. אלא שקול קטן ועקשן בתוכי מרחיק את ההתראות, הופך אותן ללא ממשיות ונותן לי כוח לעשות דברים שלסביבה נראים בלתי אפשריים, ולי הם מובָנים מאליהם.
והקול הזה אומר : "לי זה לא יקרה".
"לי זה לא יקרה".
הדבר המשונה, שלא לומר המגוחך או המופרך, הוא שהקול הזה נשמר גם לאחר כל משברי חיי בשנים האחרונות. אני עדיין שומעת אותו. ואז אני אומרת לעצמי "אבל זה כבר קרה", ופורצת בצחוק, שוב, מהאבסורד של החיים.
הדיאלוג הפנימי הזה מאט אותי, אני לוקחת בחשבון ש"זה" אכן יקרה וקבלת ההחלטות שלי זהירה יותר. אני עושה הכי טוב שאני יכולה, אבל יודעת, שבין התכנון הקפדני של חניכת "ניהול לפני יעדים" המאמינה בלינאריות צרה וברורה של החיים, לבין "חייך והעולם יחייך אליך" של אסכולת הניו-אייג' הפשטנית, מרבית הסיכויים שתוצאת ההחלטה שלי תהיה שונה ממה שקיוויתי, וגם ממה שהוזהרתי.
החיים הרבה יותר יצירתיים ממני.
אבל, שאלתי את עצמי, איך יתכן, שאישה, אינטליגנטית לכל הדעות, ממשיכה להחזיק בקול הזה? איך יתכן שהתגובה האוטומטית שלי לתמרורי אזהרה היא – "לי זה לא יקרה", והרי באמת קרו דברים איומים בחיי. דברים שאינם מתרחשים בחיי מרבית האנשים. עלילות שהיו מספיקות לחייהם של כמה אנשים, ועוד היה נשאר עודף.
הגעתי למסקנה שעם כל הסערות סביבי, התחושה הכי פנימית שלי היא שאני מוגנת. משונה ככל שזה נשמע. אני מוגנת. וזו אמונה מוצקה ביותר ששרדה את כל ההתרחשויות הטרגיות. זה הסוד הפנימי שלי, שלא נפגע.
ועל כך תודה לאל, השומר עלי, בדרכו שלו, שאינה מובנת, אבל, אני בוטחת בה.
ועכשיו, עם הסיום, אני שמה לב שרשימה זו נכתבה עם שחר, במיטתי, עם הבן זונה של קפה שחור, בין כסה לעשור…
אז 
שנה טובה
וחתימה טובה
לכולנו
נ.ב.
והברבור המדוּנַג, חבוט, חבול ושרוט, מרים את צווארו הארוך ומשייט הלאה.
השארת תגובה