המזוודות הארוזות חיכו לפני דלת הכניסה. הייתי בשיאה של קדחת טרום הנסיעה שלי, מנסה, ללא הצלחה, לבצע אקספרס צֶ'ק אִין זריז ואלגנטי באתר של אל-על. סבתא נוּקי הגיעה לחבק אותי לפני הטיסה. משראתה שאני מתקשה עם האקספרס התגייסה להצלת חברתה מזה עשרות שנים. היא פתחה את הדרכון, גיחכה, כמו כולם, למראה התמונה שלי, ולא מצאה את הויזה לארצות הברית.
בהיתי בה בפה פעור.
"אז איפה הויזה שלי"?
"זה בטח בדרכון הישן שלך", אמרה.
"יש לי דרכון ישן"? התפלאתי.
"זה משנת 2007, אז בטח יש לך דרכון קודם".
והיא צדקה.
נראה שהמסמך החיוני חש בעצבנותי הגולשת על גדותי, שלא כמנהגו עשה עמדי חסד, לא הקשה על מציאתו, וזינק מיד מתוך המגרה בה אמור היה להיות לוּ הייתי האישה המסודרת שברצוני להיות. נס קטן, אך מיד יתברר שלא מספיק. גאה בעצמי הושטתי לה את הפנקס הקטן קטום האוזן, סימנו של חתול רחוב מסורס. היא פתחה אותו, שוב גיחכה לתמונה (אף שזו הייתה אישה שונה לגמרי מההיא בדרכון החדש) עלעלה בו, מצאה את הויזה לארה"ב, והתעמקה בה.
"יש לך ויזה אחרת"? התענינה בקול רך.
"לא", עניתי, "למה שתהיה לי ויזה אחרת"?
"כי זו – פג תוקפה לפני למעלה משנה באוגוסט 2008."
"אָה".
סבתא נוקי הביטה בי, אני הבטתי בה, שי בני, שעמד להסיע אותי לשדה, הביט בשתינו, לא מאמין שזה קורה, ומלמל– "אפילו אין מה לעשות. פשוט. אין מה לעשות". צנחתי לכסא ופרצתי בצחוק. ההפתעות של החיים. פּוּףףףףףף. הלכה הנסיעה, הלך הכרטיס, הלך הכסף – ואיך לעזאזל אחדש עכשיו את הויזה, ויותר מטריד – כמה זמן זה יקח? ילדי הניו-יורקים שחיכו למשב רוח חמים ומרענן מארץ ישראל התאכזבו מרות. אנחנו שלפנו מבר המשקאות ליקר שוקולד מוצרט. עטיפת הזהב על כרסו של הבקבוק העגלגל שיפרה מיד את מצב רוחי. שתינו לחיים. כמו שאמר שי – אין מה לעשות. הליקר היה נפלא והחליק והמתיק מעט את המקום ההלום והמבולבל שלא ידע מה לעשות. כמו סקרלט חשבתי – מחר, מחר יום חדש. מחר אמצא פיתרון.
שי החזיר את המזוודות לחדר השינה, שם נתקלתי בן עומדות נבוכות ונכלמות. ואז, בבת אחת, חזרה אלי כל האנרגיה שצברה תנופה אדירה בהיותה בחצי הדרך לניו-יורק, היכתה בפָני והפילה אותי. בכיתי, בטח שבכיתי. נורא.
בספרה "תבונת גיל המעבר" (מצוין מצוין, לנשים בלבד) מסבירה ד"ר כריסטיאן נורתופ שעקב השינוי ההורמונאלי החל בגיל המעבר, משתנה החיווט במוח, השכל מוצא דרכים חדשות לזרום בהן, ואנו נעשות נבונות לאין שיעור. מה שנכון נכון. אבל מה עוזרת כל התבונה הזאת אם הפיוזים של הסֶדֶר, שמעולם לא היו חזקים במיוחד במקרה שלי, נשרפו עם השינוי ההורמונאלי והחכמה נשארה תקועה ברעננה במקום לטוס לניו-יורק? זאת אומרת – מה, לכל הרוחות, אני אמורה לעשות עם כל השכל הטרי הזה? הרי הוא צריך איזו פלטפורמה מעשית לנסוע בה, להגיע ממקום למקום, לפעול בעולמנו.
למחרת קמתי במצברוח מחורבן עד מאד. עלי לציין לטובה את "הנוסע המתמיד" של אל-על שלא גבו ממני תשלום על הביטול שנעשה ארבע שעות לפני הטיסה.
יצאתי למלחמה נואשת אך עיקשת בחומות האינטרנט מאחוריהן מתבצרת מחלקת הוויזות של השגרירות האמריקאית. קרב קטן זה יצלח בידי תוך זמן קצר – ואז, או אז – אטוס לניו-יורק. ואפצה גם את מזוודותי השתיים.
ובינתיים – אני יודעת שמאד התגעגעתן/ם אלי ואל הקְרַמְפַּמְפּוּלִים– גם. תמיר קורן, איש מקסים, שהגדרת עיסוקו היא "נותן שרות רוחני לחיים", ראיין אותי ואת קְרַמְפַּמְפּוּלַי ברדיו "מהות החיים". כך הקְרַמְפַּמְפּוּלִים ואני, על המוֹנמִילִים שלנו, משייטים בערוצים נסתרים של גלי רדיו באוויר.
ומי שחסר לו קולי, פשוטו כמשמעו, יכול ללחוץ על הלינק המצורף למטה, ולשמוע אותי, מספרת על הדרך שעשיתי בחיים, וקצת מוסיקה גם, בתכנית בת תשעים (90) דקות בלבד. אה, במלוא הצניעות, שם התכנית, ברשימת ההשמעה של תמיר – "מפגשים בדרך" שם המפגש – "ספר קטן לילדים גדולים."
http://www.eol.co.i
השארת תגובה