משעה שנשתחררו הברגים שאחזו את המבנה המסודר של חיי גיליתי שבאמת הכל בראש. אותה פיסת אירוע שקיומה נראה ברור ומוחלט ואינו משתמע לשתי פנים, אותה פיסת מידע יכולה להיות המון מוּבָנים, להתפרש לכל מיני כיוונים, להשתבץ באריגים שונים – וכך, כמו הקלידוסקופ – עם כל סיבוב של המחשבה נוצרת תמונה אחרת. כל תמונה מפתיעה מקודמתה.
בשביל זה צריך להתעכב מעט, להביט על הדברים לסובב את זוית הראיה, ולהתבונן שוב.
כמי שלמדה מעט זן-בודהיזם ידעתי את הדבר, אבל בשנים האחרונות אני חווה אותו באופן תמידי. החוויה הזו גורמת לגיחוך ששרוי תדיר בעמקי קיבתי, לפעמים הוא עולה כחיוך קטן, לעיתים כפרץ צחוק המתמיה את השומעים ויש שהוא צהלה אדירה ומתגלגלת.
בתחילה תופעת הקלידוסקופ ערערה את בטחוני בקבלת ההחלטות. כי אם בכל מבט הדברים נראים אחרת, מה הדבר שנכון לעשותו? הרי רוב הזמן אינני פילוסופית אימפוטנטית. מעבר לשעשוע שבהבטה בחיים בכל מיני צורות, אני חיה במציאות, ולאופן הפעולה שלי יש תוצאות מוחשיות ביותר, עלי ועל הסובבים אותי.
אז מה לעשות?
לחכות, כמה שאפשר – שניה, דקה, שעה, יום,שבוע, שנה, לחכות – ולסובב את הקלידוסקופ. מגיע רגע בו כל פיסות המידע הצבעוניות נופלות ומתקבצות להכרעה שנראית נכונה לאותו זמן, ולכן לא אתחרט עליה אחר כך, גם היא תוביל, כפי שקורה לא אחת, לתוצאות שונות לגמרי מאלו שתכננתי.
ההתבוננות הרב מימדית והדינמית הזו מניבה החלטות עשירות ומפתיעות, ויחד איתן – גמישות ושינויים המובְנים לתוך התהליך. אני לא נצמדת לזמן רב להחלטות שקיבלתי. אני מזגזגת לפי תמונת המצב הקלידוסקופית.
כן כן, גם אני למדתי בטכניון ניהול לפי יעדים, גם אני ציירתי טבלאות וחיצים וכימתתי את המשתנים המדידים כדי שניתן יהיה להעריך התקדמות לקראת היעד האסטרטגי והטקטי לטווח קצר ולטווח ארוך (אילו מילים נהדרות ונוסכות ביטחון בצדקת הדרך).
אבל
הקלידוסקופ ממשיך להסתובב,
ואני, מציצה תכופות בעדשה העגולה והצבעונית.
ובכל פעם נגלית לעיני תמונה שונה.
אז אני מזגזגת בהתאם.
מה שחידד את הראייה הזו היה דווקא המפגש עם עולמם של עורכי הדין. בכל פעם שהגענו לבית המשפט הייתי נדהמת לראות כיצד חיי הופכים לערמת קלפים, זה מסדר אותה בסֶריה כזו, וזה מסדר אותה בסדרה אחרת. מערבבים, ושוב יוצאים לי חיים אחרים (אני מתכוונת לחיים שהיו, לא לאלו שיהיו). בהתחלה נתקפתי אימה. הרי שכנועו של בית המשפט במה שהיה, הוא שיקבע גם מה שיהיה. וכבר הבנתי שלצדק אין הרבה מה להגיד. שחקן הקלפים הטוב יותר הוא שינצח. באופן מוזר, לשני הצדדים יש אותם קלפים. מי שאוחז בשרוולו את הג'וקר – הוא שינצח. לפי החוקים, הג'וקר גלוי על השולחן. גם כאן, השאלה, מי יעשה בו איזה שימוש.
אחרי תקופת החרדה בה חשתי שחיי נלקחו ממני לארגון מחדש על ידי אחרים, הגיעו הסקרנות, התימהון, וההבנה של האבסורד של החיים, וחברו הטוב של האבסורד – הגיחוך. 
אז אל תתרשמו מהחיוך שלי, הוא אמיתי, והצחוק גם, אבל מלמטה רובץ גיחוך תמידי על הרצינות התהומית בה אנו (גם אני גם אני) לוקחים את חיינו הקטנים בגלגול הנוכחי שלנו על כדור הארץ. לכמה שנים בסך הכל באנו? ומה אנחנו עושים איתן? ולמה? לעזאזל. למה?
יש למישהו נסיך לב אדום?
השארת תגובה