איגור הבטיח לי ישבן ברזילאי. "לא יתכן" אמר, "שתרדי לאילת עם ישבן כמו שלך, זה יזיק למוניטין שלי". 
"שבועיים" אמרתי לו "יש לנו שבועיים עד לפסטיבל הג'אז". "אין בעיה" ענה איגור, "שבועיים, וישבן ברזילאי, בשביל זה יש פילאטיס".
ובאמת שבועיים אחרי אותה שיחה ארזתי את ישבני הברזילאי החדש, תוך הקפדה על איסוף שרירי קרקעית האגן, כשכשתי בזנבי לכלבתי בובה שנשקה אותי על חוטמי בברכת דרך צלחה ובילוי נעים, והפלגתי לי הי דרומה, לאילת.
לא נסעתי לבד, לקחתי איתי את החברֶ'ה – את אלָה, בילי, סצ'מו, דייב ברובק, קמפילונגו, פט מתיני ושופן, תמיד שופן.
יסלחו לי ארקיע וישראיר אבל מעולם לא חיבבתי את הטיסה לעיר הדרומית שלנו. יחסי הברוטו נטו של הזמן והאנרגיה לא נראו לי כדאיים. הטיסה הקצרה, הרעשנית והישראלית עד מאד, הייתה מביאה לאילת אותה אישה שיצאה מרעננה. בעוד שנסיעה ברכב איפשרה לי להשיל לאט את שכבות הכסות ההרעננית הנדרשת לחיים באזור המרכז. מאחרי הרמזור המטופש של עוקף באר שבע, עבור דרך המדבר, שופן שליווה אותי בדיוק שמיימי בנסיעת פני הירח הטרשיים במכתשי מצפה רמון, דרך סורבה תאנים וגלידת שוקולד ביטבתה – הגעתי לאילת רגועה, כשכל נקבוביות עורי פתוחות ברעבתנות, מצפות לגלי האלקטרונים האלה עם הבאזזז באוויר . למוסיקה.
ומוסיקה אכן קיבלתי. הרבה יותר ממוסיקה.
בנמל אילת, (כן כן, גם אני שמתי לב שהיה חם אבל לא מזיעים), אלפי אנשים. תינוקות בני חודשיים נמים בבטחה על שדי אימם, פעוטות בעגלות, ילדים בני חמש שש, נוער, נוער, נוער, צעירים, מבוגרים, מבוגרים מבוגרים (אני) – כולם מסתובבים בנחת במתחם הענק, בין דוכני המזון המפוזרים בשטח, בין האולמות שהוקמו במיוחד לקרנבל הזה, קירותיהם בנויים שתי קומות של מכולות ענק, במות כבירות, מערכות הגברה עצומות מימדים, המוני בני אדם מכפכפים בפשטות, מחייכים בנחת, ושמחה וסקרנות ומוסיקה. חגיגה גדולה. וחופש. חוווווופש.
מה אני אגיד לכם – איך יכולה מוסיקה, פעמים בעוצמה גבוהה מאד, פעמים מוזרה מאד, ועדיין – לעשות שקט בלב ובנשמה. זה מה שהיה שם בשבילי.
מה אני אגיד לכם? שהוקסמתי משלוש הבנות נחמה שההרמוניה של קולותיהן הרעידה את השערות הזערערות של שבלולי שווי המשקל באזני, שהתאהבתי במרינה מקסימליאין בלומין היפהפיה, שטרפה את הבמה בכל פה, שבכיתי מהחיוך של דידי ברידג'ווטר, שהתאהבתי בפקיטו דה ריוורה, שהפכתי לחמאה מול ג'ון סקופילד, שהנקיון בנגינתו ובשירתו של קורט רוזווינקל הרטיט את נשמתי.
כן, זה מה שאגיד לכם. היה שם מבחר נהדר. ג'אז כזה ואחר. היו ויכוחים בקהל האם מופע זה או אחר ניתן להגדרה כג'אז או לא. ואני, מה אכפת לי אני איך קוראים לזה. בשבילי ג'אז זה המקצב הזה, הלא סימטרי, ההפתעות. ההפתעות שבדרך, המלודיה שוברת לפה ואחר כך לשם, ואחר כך נעלמת בסיבוב, ופתאום שוב חוזרת, צריך להיצמד אליה כדי לא ליפול מהסחרחרת הזו, והתופים, מחזיקים את הקצב, מלמטה שם, והאילתורים, איך הם עפים עם הצלילים, מעבירים אחד לשני, בניד עפעף, בניד סקסופון, בניד תו אחד. לפעמים זה נשמע כמו חבורת משוגעים, אבל הם יודעים היטב מה הם עושים. כל אחד יוצא לדרכו, עושה מה בראש לו, אבל כולם סביב אותו סולם, ואיך הם נותנים מרחב וכבוד ופרגון למי שמנגן את הקטע שלו, ואיך הם מלווים אותו, בצניעות, ובטעם הנכון כך שהצבעים שלו יודגשו יותר, ואיך בסוף הם נפגשים שוב, בשמחה, בלי לפספס, בלי להשאיר אף אחד בדרך.
עכשיו, כשאני כותבת באה לי המחשבה – בעצם זאת המוסיקה של החיים. לא?
ככה החיים, אם חיים אותם עם האנשים הנכונים, וגם אליהם, אל החיים, צריך להיצמד כדי לא להישמט בדרך, מההפתעות.
עזבתי את אילת, מוקדם מהצפוי, עקב הפתעה קשה של החיים. אבל עוד לפני כן, בחינה מדוקדקת במראה, תוך ביצוע "טוויסט" מרשים של גֵווי, העלתה את האמת המרה. כל מאמציו של איגור היו לשווא. ישבני נשאר פחוס כשהיה, מעיד בברור על עשרות אלפי השעות שביליתי עליו – קוראת, כותבת, מקשיבה למוסיקה, צופה בסרטים, משוחחת, צוחקת, אוכלת, חושבת, בוהה – חיה. על התחת. ממצא מעציב זה לא הפחית כמלוא הנימה מההנאה העצומה והרחבה שאילת נתנה לי.
כיף, זה מה שזה היה, כיף.
ועל כך – תודה.
השארת תגובה