לא אהבתי את המבט הדהום בעיניו של דוד המדביר שעמד ועיניו נעוצות בג'וק קטן שלרוע מזלו בחר את הרגע הכי לא נכון בחייו לצאת מהארון. 
"אני לא מאמין" השתאה דוד. ואני אמרתי: "אוי לא, עוד פעם משהו מיוחד".
מן המפורסמות הוא שאני אישה מאד מיוחדת, וחיי מיוחדים מאד גם כן. הייחוד הזה גורם לכך שפתרון כל תקלה מסתבך, ועולה יותר כסף. לכן, כשבעלי מקצוע נותנים מבט הלום בבעיה שלפניהם, עובר זרם חשמלי הישר למרכז העצבים הרופפים שלי, ולארנק שלי. גם.
זה מספר חודשים שאיני לבד. אני והג'וקים במטבח.
בשנה האחרונה דוד ביקר אותי מספר פעמים, ריסס את כל הבית, ואת המטבח. כלום לא עזר. מדי בוקר אני נכנסת למטבח וג'וקים רעננים ועליזים מקדמים את פני. וכך אני והג'וקים, או למען הנימוס– הג'וקים ואני – רוחצים כלים בכיור, אוכלים ארוחת בוקר, מבשלים, ועובדים באינטראקציה על זריזות הידיים והרגליים שלי. אני משתפרת, והם, הג'וקים, גם. פעם אני מנצחת ופעם הם.
דוד מכיר את הבית כבר עשרים שנה. בפעם הזו הוא הגיע נחוש לפתור את הבעיה.
"למה אתה כל כך המום?" שאלתי אותו, עדיין בוחן את הג'וק המסכן.
"אה" ענה לי דוד. "אני לא יכול להגיד לך כמה שנים לא ראיתי ג'וק כזה. זה תיקָן גרמני. מוצאים אותו רק במסעדות. אני לא זוכר שפגשתי אותו בית פרטי. זה זַן עקשן ועמיד במיוחד."
אמרתי לכם שאני מיוחדת. בבתים שלכם יש ג'וקים פּוּשטים, גדולים, אמריקאים. לי יש ג'וקים גרמנים. קטנים, אָ מָ מָ – ממזרים.
דוד עשה מה שהיה צריך לעשות.
"כמה אני משלמת לך?" שאלתי ביראה. בכל זאת, תיקָן גרמני. "תעזבי," כעס דוד, "עשרים שנה אנחנו ביחד, אני לא אעזוב אותך לבד. אני אפתור את הבעיה. אני לא אעזוב אותך לבד."
אז זהו, אני לא לבד. זה אני, והג'וקים, ודוד שלא יעזוב אותי לבד.
נ.ב. ניסיתי לספר את הסיפור לחברתי א. היא קטעה אותי מיד בתחילת דברי, ובאצבעותיה הדגימה את גודלו של התיקן הגרמני, עליו ידעה רבות, ואת גודלו של התיקן האמריקאי. הבעתי את התרשמותי מבקיאותה בעיני ג'וקים. היא הרימה גבה מתנשאת ושאלה אותי: "מי היה הנשיא השלישי של צרפת?" לא ידעתי. היא הוסיפה ושאלה "איך נראה חרא של עיזים?" את זה דווקא ידעתי. "את רואה?" אמרה בחביבות, "בחרא של עיזים את מבינה."
השארת תגובה