מדי כמה ימים אני מוציאה את בעלי מהארון, מנערת את מה שאני מניחה ששנתיים אחר מותו הוא שלד, מבריקה, מצחצחת, מלבישה אותו יפה, ואומרת לו: "בוא, הולכים". 
שלובי זרוע אנחנו יוצאים לסידורים.
היות ומצבי מורכב למדי, אין לי ברירה. אין לשנינו ברירה. אלא להמשיך יחד.
אני לא חושבת שהוא נהנה מזה, בעלי עליו השלום. הרי זו הסיבה שהלך מכאן.
בינתיים העוול הנוראי שנעשה לו, נפרט לחיי היומיום שלי ושל ילדי, ולפיכך אני זקוקה לשיתוף פעולה שלו, שאני חייבת להודות, די קשה להשגה.
איש אינו רואה את השלד עימו אני מהלכת. בוודאי לא הפקידים אטומי הלב. עם הזמן הדברים נעשו שטוחים. כאילו בעלי עליו השלום נהיה עוד דף נייר דק שמתייקים בתיק. אני חושבת שכדאי לי לניילן אותו, שלא יתבלה ויסתמרטט מרוב שימוש. נראה שאזדקק לו עוד רבות.
בדרך כלל אני ענינית. זאת אומרת, למרות שהוא מושך בזרועי, נרגן למדי, רוצה ללכת משם, גם אני מתייחסת אליו כאל מסמך. מסמך מכונן בחיי, אבל עדיין מסמך.
מי בוכה בגלל מסמך?
אלא שיש רגעים בם אדישות הלב של המדפדפים המקצועיים בניירות שהחליפו את לחיצת היד והאמון בין אנשים, קשיון הלב שלהם, מכה בליבי כשאינני מוכנה. בעלי עליו השלום מכרכש בזעם לידי, אבל אין לאל ידו לעשות דבר.
ככה זה.
והיות וככה זה, אני משתדלת פשוט לפרום את החוטים לאט לאט, עד שהכל יסתדר.
אבל זה נורא קשה.
נורא.
השארת תגובה