- אני יודע מתי תיפטרי, אומר לי דור נכדי בן התשע.
- מתי?
דור בוחן אותי במבטו.
- בגיל 103.
- בסדר, נראה לי בסדר.
- את תהיי לי כשאני אתחתן? שואלת אחותו, אן, בת השש.
אני מביטה בשאלה העולה מעיני התכלת התמות, ליבי נמס אליה.
- לפי התכנית של דור, אז כן.
היא מהנהנת בראשה, מחייכת בשמחה, מושיטה לפיה כפית גלידה לימון תות.
מאוחר יותר אוֹמַר לשי, בני, איש הפיננסים של המשפחה:
- אנחנו צריכים לשנות את תכנית הפנסיה שלי.
- למה?
- דור צופה שאחיה עד גיל 103.
- את מאמינה בגלגול נשמות? שואל דור.
- תלוי באיזה יום אתה שואל אותי.
***
לפני שבע עשרה שנים, כשהמנוח שלי הלך לעולמו, בחטף אַלִּים, עמדתי מולו, נזכרתי בקטע מתוך הספר "מסע הנשמות", בו מוסבר כי כשמישהו מת בחטף הנשמה לא מבינה מה קרה, והיא מבולבלת. וכך, עמדתי שם, שני ילדינו לצידי, והסברתי לו מה קרה. היה ברור לי שהוא שומע, היה ברור לי שנשמתו עדיין בחדר, בבית. עוד זמן לא מעט המשכתי לדבר אליו, עד שמעט מעט חשתי שנשמתו מתפוגגת מן הבית, ואולי זאת הייתה ההשלמה שלי עם היעלמותו החטופה.
חשבתי על כך כשצפיתי בטקס הזיכרון הלאומי של משפחות הנרצחים והחטופים 7.10 , כל כך הרבה לבבות שבורים במקום אחד, והאמונה שמי שמת שומע אותנו, רואה אותנו, אולי אפילו יכול לפעול למעננו. כששומעים את זה כל הרבה פתאום עולה איזו ציניות מרושעת שלועגת לאמונה הזו של גלגול נשמות, שרואה אותה כמנגנון הגנה שנועד להגן עלינו מפני הסוף המוחלט. אבל אז אני נזכרת בספר "שיעורים ושורשים בזמן" של הפסיכיאטר ד"ר בריאן וייס, שנתן בידי ידידי ניסים אמון, וחוזרת להאמין בגלגול נשמות המנחם. וגם היום כשאני נקלעת לזמנים קשים אני מרימה עיני למעלה ומבקשת עזרה מבני משפחתי המתים, לדורותיהם, כשהמצב קשה מאוד אני מגיעה אפילו לאביו של המנוח שלי, שלא חיבב אותי במיוחד. כנראה שהם עזרו, עובדה שאני כותבת את הרשימות האלו.
אבל הרגע אליו צריך לשים לב ברשימה הזו הוא הרגע בו ליבי נמס אל נכדתי. משהו מתרכך ונפתח וזרם האהבה חי וממלא את הגוף ואת הנשמה. וזה הפתרון. בעידן אוטוסטרדת המידע, הרשתות החברתיות, שידורי הטלוויזיה, בסופו של דבר דברים חוזרים על עצמם והופכים לקלישאות. אה, כבר שמענו את זה, יש לך משהו חדש לומר לנו? נדרש גרויי חזק יותר, הלב מתאדש, מתקשח בקצוות, וקורה שבלי משים, לאט לאט, יום אחרי יום, הנוקשות מחלחלת לליבו של הלב במסווה של הגנה. אבל הרגש של הדובר אמיתי, הדברים נכונים, ולמרות הסכנה כדאי שנשמור על אזורים רכים ופתוחים בלב. כדאי שנשים לב, שנשים את הלב, שנשלה פנינים מתוך רגעים פשוטים, קטנים, שהם מרבית הרגעים , החיים עצמם. שנבחין בפלטה העשירה של צבעי החיים, ולצד האפור שחור לבן אפשר לראות משיחת וורוד, נגיעה של כתום, ליטוף צהבהב, כתם טורקיז, ואפילו זהב מנצנץ.
כדאי, שלא לומר – הכרחי, כדי לחיות את הימים האלו.
מתי G. , הכלבלב ליקו, אדם ומיקה
הטור הזה מוקדש לחברתי האהובה א.ק. והיא יודעת למה.
8 תגובות
השארת תגובה
טור -חץ שלוח. מעולה. כמו רץ חסר נשימה.
כפיים.
כך הוא נכתב, באחת, ללא נשימה.
שיחה קטנה, השראה גדולה.
נעמיקה, רשימה יפיפייה
כל כך נבונה ומרטיטה.
אז הנה, חריץ לבבי דרכו נכנסת ואני מתמלאת אהבה
אליך
גמר חתימה טובה
יפה, נעים לקרוא בימים אלו, דברים שיוצאים מנשמה רגישה וחכמה.
חג? רגוע….
נגעת, נגעת, נגעת
החזרת את המתים באהבה
הם שמחים כשזוכרים אותם ומדברים עליהם
כתבה לי בת דודתי יפה שהיא קוראת למתים שלנו – נשמות קשובות.
ואני מאד אוהבת את הביטוי הזה "נשמות קשובות".
♥️♥️♥️
עברתי הבוקר על מילים, ופתאום גיליתי שהיצירה האחרונה שלך חמקה ממני.
אז קראנו רחלה ואני, התפעלנו שוב מיכולת הניסוח ודרך ההתבוננות שלך על החיים והעולם .
מחכים ליצירה הבאה.❤️