30.4.2017
האם אני "דוֹר שֵני"? טוּר לא אופטימי, ואולי כן?…
לינק לפוסט באנגלית – https://nomikan.com/?p=1321
AM I 'SECOND GENERATION'? A PESSIMISTIC, OR MAYBE OPTIMISTIC COLUMN
אנחנו מסבים לשולחן ערוך למופת, יחד עם חברים של חברים, אוכל טעים ושיחה מרתקת. כולנו בעשור השביעי של חיינו. חברתי המארחת, שהניחה מאחוריה קריירה מוצלחת, היא אשת חברה מעשית, מלאת חיים וחייכנית. השיחה מתגלגלת לברלין. חברתי מספרת כי עמדה בפתח מוזיאון היהודי בברלין, ולפתע פרצה בבכי תמרורים בלתי נשלט. למוזיאון לא נכנסה. התופעה חזרה גם כשביקרה באנדרטת השואה בברלין. "ואז", היא אומרת "לתדהמתי, בפעם הראשונה בחיי הבנתי שאני "דור שני" ופניתי לעזרה ב"עמך". שתי חברות נוספות היושבות איתנו ליד השולחן הצטרפו אליה ל"עמך", גם הן גילו שהן "דור שני".
אני מתבלבלת. ל"עמך" הולכים זקנים שהיו "שם", לא סבתות מטופחות בנות בלי גיל.
סבא שלי למשל, יצחק איזידור רובינשטיין, לא הלך ל"עמך". הוא הסתפק בנישוק נכדיו על עיניהם ומלמול "זיסק'לה ודבש'לה" ו"הריבית שלי". אז סבא שלי היה זקן בן חמישים וארבע כשעלה ארצה עם אבי ושלוש אחיותיו בשנת 1946. ישיש מופלג ובא בימים שידע לקרוא עברית על בוריה, בניגון הונגרי כבד שרכש ב"חִֵידֶר" של ילדותו ובבית הכנסת של בגרותו. הוא לא הבין מילה ממה שקרא ואני לא הבנתי מילה ממה שהוא קרא באוזני (הסיפור "כושי ונושי" מתוך ספר הילדים "גן – גני") אבל אהבתי את המנגינה. סבי, אגב, חבש כיפה, והניח תפילין כל בוקר למרות שכבר לא האמין באלוהים שבכלל לא התערב כשלקחו למשרפות את אשתו ושלושת ילדיו הקטנים. "ענין של הרגל" אמר, "אלוהים".
אני "מסמנת" לעצמי את השיחה אצל חברתי, ומניחה אותה בצד. יודעת שהיא פועלת שם, בעומק.
ביום השואה האחרון, בעקבות טור שפרסמתי – "אדריכלות הזיכרון לשואה", אני מתחילה לחשוב. זה קורה לי שקודם אני כותבת, ואחר כך חושבת. https://nomikan.com/?p=1187
ומה שאני חושבת הוא – האם אני "דור שני"?
הורי, דודותיי, דודי, חבריהם, משפחתי המורחבת, כולם היו ניצולי שואה מהונגריה. חבורה שמחה ועליזה עם הומור מושחז, אוכל דשן, עוגות מתוקות, מסיבות וריקודים. גדלתי בבית שמח, השואה לא דוברה, אך גם לא הוסתרה. סיפורים לא סופרו, אבל בערב ליל הסדר אבי היה מספר על "יציאת מצריים של ימינו", מחנות העבודה, ההצלה והעליה ארצה.
יותר מזה אמי לא הרשתה.
לפני כעשרים שנה, בשנות ארבעים לחיי, לחיי הפקתי וביימתי סרט דוקומנטרי על משפחתי כניצולי שואה – "יהודי מהונגריה". https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8
בארצות הברית שינו המפיצים את שמו של הסרט (איך לא) ל -"Triumph of Survival", "ניצחון ההישרדות".
הסרט נפתח בסצנה יפהפייה של אבי לבן השיער, בן השבעים וחמש, רוכב על סוס. שזה כל העניין עצמו, להישאר על הסוס!
חברי נדהמו כשצפו בסרט. הם הכירו את הורי, ואותי – עליזה וצחקנית כפי שהייתי – מעולם לא חשבו שמשפחתי קשורה ל"שואה". גם אני לא חשבתי שאני "דור שני". ובכל זאת, אחרי ה"שיחה ההיא" אני בודקת את עצמי, ותוהה אם כמה תפיסות יסוד שלי הן סימני "דור שני" או פשוט מפוכחות ריאליסטית.
ברגע הנורא והאיום ההוא, כשעמדתי מול גופתו של המנוח שלי, שנטל חייו בידיו, אמרתי לעצמי – בחיים קורים אסונות כאלו, הרֵי אני יודעת, אנשים מאבדים את כל עולמם ברגע, בשבריר שניה. זה לא היה אמור לקרות בחיים שלי אבל הנה, זה קרה. המשפחה שלי שרדה את השואה וקיימה חיים מלאים ומאושרים, ילדי ואני נוכל לשרוד את האסון הזה ולמצוא את מקומנו הנכון בחיים.
וכך היה.
בשנים האחרונות כולי פליאה על הפליאה והתדהמה של העולם בשל מעשי הטבח האיומים והנוראים שנעשים במקומות שונים על פני כדור הארץ, כולל סוריה, שכנתנו האומללה. על מה המהומה? הרֵי מאז ומעולם ברור היה כי מעשים כאלו יתכנו. היו ויהיו. הטבע האנושי.
מאז חוּבַּר לו העולם יחדיו ברשתות כבישים, רכבות, נתיבי אוויר, דרכי ים, ורשתות אינטרנט הסמויות מן העין, אני חרדה לגורלו יותר מתמיד. דווקא החיבור הזה מפחיד אותי, בגלל "אֵפֵקְט הַפַּרְפַּר" – ביטוי מתחום תורת הכאוס הממחיש מצב של "תלות רגישה בתנאי ההתחלה", לפיו שינויים קטנים בתנאי
ההתחלה של מערכת דינאמית לא לינארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הזמן הארוך. .. "מטאורולוג אחד העיר כי אם התאוריה נכונה, נפנוף אחד של כנפי פרפר עשוי לשנות את מהלך מזג האוויר לנצח". (ויקיפדיה).
אני חושבת על משק כנפיהם האדירות של כמה פרפרי ענק העומדים בראש מעצמות גרעיניות בימינו… במקביל להשתכללות יכולתו של אדם אחד לגרום נזק אדיר, יחד עם עלייתה של תרבות השנאה בעולם…
ואני מגלה כי בתוכי קיימת ידיעה ברורה שיום אחד קטסטרופה עולמית תתרחש, אדם יכול להישאר פתאום עירום, ללא כלום.
ומשאני מגלה את קיר "השואה" בתוכי אני מבינה את ההד הקשה שמכה בו מדי יום, מול מצעד האיוולת / רוע / אכזריות אנושית בלתי ניתנת לתפיסה. אני חשה את אוזלת היד שלי מול ה"רַע" העצום והנורא הזה. ומעריכה עד בלי די את אלו העושים במלאכת קודש נגד הרוע, אישה / איש כל אחד בדרכו.
אִימִי נחנה בחוש הומור סרקסטי מלווה בפסימיות עמוקה. אבי היה טוען כנגדה: "את פסימית" והיא הייתה עונה: "אני לא פסימית, אני ריאלית". וכעת, אני, שתמיד נחשבתי דומה לאבי, תוהה, שמא אחרי מותה של אימי משתקף הלך רוחה הפנימי בתוך רוחי שלי. ופתאום אני חושבת, שעצם ההבטה שלי בפריזמה דרכה אני מתבוננת בעולם מעקרת אותה מעט מכוחה. שכן כאשר אני שוקעת בעצב קיומי על האנושות כולה, עדיין מפעם בי שביב תקווה ש"זה לא באמת ככה" זה רק "הדור שני" שלי רואה את זה "ככה" ולמעשה מתרחשים דברים נהדרים בעולם מדי יום, מעשים טובים, המצאות נפלאות, אמנות, אהבה …. אלא ש"דברים נהדרים" אלו לא תופסים כותרות ראשיות (אז זה אופטימי או פסימי?)
אני חולמת חלום, ובחלומי מתרוממות המצבות בבית הקברות היהודי העתיק בעיר ביטולה אשר במקדוניה, וצועדות לעברי, בשקט, מתקרבות ומאיימות לקבור אותי תחתיהן, וכמעט אני נקברת חיים כאשר מתיG. , מבועת מצעקותיי החנוקות, מעיר אותי משנתי הטרופה, מחבק אותי ואומר: "הכל בסדר, זה רק חלום".
רק חלום.
ועם כל זה, ולכל צרה שלא תבוא – לילדי אני מצווה – היה ותתרחש הקטסטרופה – הימלטו! הימלטו עם נשותיכם וילדיכם! אל תחפשו אותי, אל תנסו להציל אותי, הצילו נפשותיכם ונפש משפחותיכם, לכו בלי להביט לאחור!
הורי, ירדנה וחיים רובינשטיין, רוקדים
הי נעמי.מרגש.תודה
נעמי!
קראתי ומאד התרגשתי!. מסכימה לכל מלה!
חלי
בן עזר: "צריכים קצת פסימיות כדי להישאר אופטימיים"…
כלכך מזדהה עם מילותייך.כאילו הילדות שלי.תודה נומיקן.
היי נומיקן צר לי שהצלחתי לקרוא את הכתבה רק הלילה(עוד מעט בקר…)ושמעתי שניפגש
בתערוכה של מתי, שכלל לא ידעתי עליה-והכל בזכות בלה בלשניקוב..הכתבה שלך ריגשה אותי מאד אולי בגלל שגם אני דור שני וזו השנה השלישית שמספרת על שואת יהודי הבלקן בפרוייקט"זיכרון בסלון".נראה לי שאת ממש דור שני כמוני – ובלית ברירה נעביר לילדינו את האופטימיות של החיים – שזורה עם הסדקים והצלקות שנצרבו בנו עם זכרונות השואה שעברה על משפחותינו.
אז בינתיים דש למתי. בתקוה שניפגשה.
שלכם אלה היוגוסלבית(לשעבר…)