ב 7 לאוקטובר 2023 נאלמתי דום.
מה אכתוב?
הזוועה.
הרוע.
האכזריות.
הטיפשות.
מצעד האיוולת האנושית.
יולי 2025. חם. אני חוזרת לכתוב. מחליטה להתרכז בדברים הקטנים של היומיום, אלה שנקרים בדרכנו ולרוב איננו מבחינים בהם, וגם אם מבחינים, לא נותנים עליהם דעתנו, שזו, דעתנו, רצה לפנינו אל היעד הבא, ואינה מתעכבת על מה שמתרחש מול עינינו, וודאי אם הוא בשולי טווח הראיה, שכן אנחנו יצורים יעילים ומספיקים ואיננו מבזבזים זמן על זוטות שמפריעות בדרך למטרה, ומהן עשוי מרקם היומיום שלנו.
כמו אותה אישה זקנה שקולטות עיני מהלכת בצידי הכביש, רחוב בלפור בבת ים, נשענת דוחפת לפניה עגלת רולטור עמוסה בבקבוקים ריקים, פלסטיק וזכוכית, לבושה בלויי סחבות, שערה הלבן פרוע, אבל מה שלוכד את מבטי היא קווצת שיער בצבע טורקיז זורחת על קודקודה. פס הטורקיז פורע את שלמותה של הדמות המכוסה מעטה עליבות. אני נוהגת, מחשבותי נתונות לפיסת הטורקיז ההיא. מי צבע? נכדתה שקפצה לביקור? חברתה השכנה שותפתה לזיקנה? אולי בנה הוא סַפָּר? ואולי בהתקף שובבות צבעה לעצמה? הטורקיז הבוהק מסמן לי שיש שם משהו אחר, תאב חיים, משהו שלא הסכין עם החלכאות, עם הנדכאות. זה משמח אותי, וגם מעציב, מאבק חסר סיכוי.
לקראת הרמזור הבא צועד על המדרכה גבר מבוגר, מאד, רזה, זקוף, אלגנטי, לבוש בחליפה ממורטת מזוקן, מתחת למקטורן נראית לְסוּטָה, (מה שקורין היום – וֶסְט). מה שפורע את הדמות ומרמז על משהו "אחר" היא העניבה הצבעונית באופן פראי, ושורת עגילים המנצנצים על אחת מאוזניו. What the fuck? עולה השאלה מתוכי בעברית עכשווית שמלמדים אותי סרטי הטלוויזיה ונכדַי המעודכנים, כולל ההוא בן השלוש. What the fuck? ואני חושבת – האיש המבוגר עונד את צעירותו. פעם הוא היה צעיר, האיש המבוגר הזה. הוא היה איש צעיר ולצד הרצינות של חליפת שלושת החלקים זרם בעוז פלג של שובבות, רואים את זה.
אני מפנה את תשומת ליבו של מתי G. שיושב לצידי לאוזנו המגונדרת של האיש המבוגר שהיה צעיר. המבוגר שהיה צעיר מהלך על המדרכה מצד ימין אני ממשיכה אחריו ופונה ימינה לשדרות העצמאות. מתי G. נאחז בפחד בידית מעל הדלת (זה בגלל שהוא נוסע גרוע, לא בגלל שאני נהגת גרועה, אני נהגת מצוינת. הנושא מבעיר דיונים סוערים בינינו, ולדעתי ידי על העליונה, בכל מקרה ידי על ההגה).
– לאן את נוסעת? מזדעק הנוסע הנפחד היית צריכה לפנות שמאלה.
– אז מה? אני עונה באדישות משועשעת, נעשה עיקוף קטן.
– את לא מרוכזת בנהיגה, נרגז הנוסע שהוא נהג זהיר למופת.
– אני מרוכזת.
– לא, את לא מרוכזת, אני מכיר אותך, המחשבות שלך לוקחות אותך למקום אחר.
צודק.
שעה עגולה מתקרבת, מתי G. פותח את הרדיו, חדשות!!… אין צורך לדווח, אתם יודעים, גם אני יודעת. אינני מקשיבה. אני מפליגה למחשבותי, מתבוננת בכדור הבדולח אותו אני שומרת במיוחד לזמנים כאלו, בתוך הכדור משייטות הישויות האלמותיות שיצרו אותנו, בני האדם, מרחפות מעלינו. ערפל מעובה וסמיך רובץ כבד, מכסה את האזור. מלחמה, שכול, פצע, רעב, כאב, סבל. הישויות העליונות מנסות להבין מה הולך כאן. איך ייתכן שהיצורים המופלאים שהניחו בפלנטה המושלמת, מתנהגים באופן כל כך משונה. מגלים תרופות, מרפאים מחלות, בונים מבנים מתוחכמים, ממציאים כלי תעבורה חדישים, מגששים אחר צורת התארגנות חברתית נכונה, מסייעים איש לחברו ומדינה לחברתה, יוצרים אמנות נהדרת, עושים אהבה – ואז רותמים את כל הידע הנפלא הזה ליצירת כלי הרג ומשחית והורגים אחד את השני?
המועצה העליונה של הישויות האלמותיות מתכנסת.
– משהו לא בסדר עם יצורי האדם שבראנו, אומר נשיא המועצה ופונה אל הישויות המרחפות, אלו שחקרו את הנושא. איפה טעינו? הוא לוקח אחריות.
– ובכן, מכחכח במבוכה זקן הישויות האלמותיות, העניין הוא כזה. ואז הוא משתתק . קשה להודות בטעות ענקית שהסיטה ממסלולו את הפרויקט המגלומני של יצורי האדם. אבל ישות אלמותית צעירה ואמיצה, שהתנהגותם של בני האדם סקרנה אותה מאד והיא השקיע שעות תעופה רבות, מצייצת:
– הצ'יפ מקולקל.
– הצ'יפ מקולקל? חוזר אחריה בתימהון נשיא המועצה העליונה של הישויות האלמותיות.
– השבב שהשתלנו אחרי הגירוש מגן עדן, הוא לא תקין, בדקתי, מודפסות עליו תכונות לא טובות.
רחש תדהמה עובר בין חברי המועצה. הייתכן שהן, הישויות האלמותיות העליונות ביותר בקוסמוס, טעו?
– אז מה עושים? שואל נשיא המועצה העליונה של הישויות האלמותיות.
ובאותו רגע מתגלגלת מכוניתנו המקרטעת לתוך החניון התת-קרקעי של מגדלנו, שלמרבית הצער אינו מקלט תקני, וניתק הקשר עם הישויות העליונות האלמותיות. אנחנו ממלאים את העגלה, זאת של הקשישים, במצרכים שקנינו בטיב-טעם, ועולים לדירה.
למעלה שלוש עבודות נייר תלת ממדיות של מתי G. – צבעים מרחפים, 2010.
Above: Three three-dimensional paper works by Maty G. – Floating Colors, 2010.
אין כמו מחשבות קטנות הן הכי הכי❣️
משחררות מתקרות זכוכית מתפיסות מוסללות…
וואלה דרלינג אכן כולה תוכנה משובשת שיצרה שירשור ושיכפול.
אז נדרש קיפול והחלפה.
ניתן לבצע ברצון והסכמה
וכל רגע הוא רגע בחירה🙋🏼
גם אני מעזה לחלום 🤩
את תמיד מפליאה אותי.כושר כתיבה מהמם.מהפשוט יצא סיפור מופלא .תמשיכי להיות נוימקן .אוהבת חיבוק.
את ישות אלמותית, משעשעת, חכמה ואינסופית 🙁
כרגיל, קראתי ונהניתי. אני מאד אוהב את סגנון הכתיבה המשוחרר שלך.
ברשותך, כמה שאלות קטנות שחלפו בראשי במהלך הקריאה: בת כמה בערך הזקנה מהסיפור הראשון? ובן כמה הגבר המבוגר שהיה פעם צעיר? ולמה תמיד כשיש ני קשישים המכונית, ידו של האחד על ההגה וידה של השניה על הידית (כמו אצלנו) או להיפך (כמו אצלכם)? ולמה המציאו את ה-TQM בשנים כל כך מאוחרות – שאילו המציאוהו הרבה קודם, אולי הצ׳יפ לא היה יוצא דפוק?…
כאמור, אהבתי. ואהבתים גם את ציוריו המרעננים של מתי G, שלא מפסיק להפתיע.
המשיכו כך – וגם אנחנו נמשיך…
בוקר טוב , כמה טוב לפתוח את המייל ולמצוא מייל ממך שילווה את הקפה הראשון שליווה אותו פרוסת לחם עם גבינה צהובה ותאנה חתוכה. מושלם.
האמת – התגעגעתי!
ברוך שובך.
כיף גדול לקרוא את כתיבתך ולהנות מעבודותיו של מתי.
תודה
נשיבוקים רבים
משובב את נפשי לקבל את שמחת הקוראות והקוראים על חזרתי.
ההההמון תודה.
נומיק
חזרת עם זיקוקי דינור צבעוניים . כדרכך.
דברים קטנים -אכן – הם הגדולים באמת.
כי זה מה שנשאר, אחרי הרעש הגדול.
אורית
זה למה הייתי צריכה ניו-זילנד…
נעמי אהובה, כמה שהתגעגעתי לכתיבה שלך, בבקשה תמשיכי, זה כל כך נחוץ ובמיוחד עכשיו. בהחלט יש בעיות בצ'יפ, אהבתי מאד.
אם את מבקשת כל כך יפה, אמשיך. (:
[…] לינק לפוסט הקודם – מחשבות קטנות ולא חשובות – https://nomikan.com/?p=3233 […]
[…] קודמיםמחשבות קטנות ולא חשובות – https://nomikan.com/?p=3233בשולי ההפגנות | יום העצירה […]