מזל שההורים שלי לא בחיים. הם בטח מתהפכים בקברם עכשיו.
מי לא אמר את המשפט הזה לאחרונה.
תמיד חשבתי שאין עלי סימנים של דור שני. אישה צחקנית ועליזה כמוני. זה היה התפקיד שלי במשפחה, להביא את השמחה והצחוק. זה עדיין התפקיד. הורי היו נפלאים, אנשי הומור, אהבה ושמחה. השואה לא תפסה מקום נרחב במשפחתנו. התקומה לעומת זאת – תפסה גם תפסה מקום ענק, הגאווה, הציונות, הצבא, החקלאות, וכל הערכים ההם. בסרט שעשיתי על משפחתי כניצולת שואה – יהודי מהונגריה, A Jew from Hungary , אני אומרת משפט קטן: שכשנולדו הבנים חיכיתי שיגדלו, שאם יהיה צורך לברוח יוכלו לרוץ, כי איך אוכל לרוץ עם שני ילדים על הידיים. טוב, הם גדלו ורצו, אחד מהם שרת בהנדסה קרבית, והשני ביחידה ללוחמה בטרור, באותו זמן, לבנון, עזה, ג'נין…
היום יש לי שישה נכדים.
כשהייתי ילדה חשבתי שאנטישמיות פסה מהעולם. הרי לא ייתכן, הרי אנחנו אנשים כמו כולם. את היכולת הזו, אגב, ירשתי מאמי, שהגיעה עם אחיותיה לחדר הסמוך לחדרי הגזים וחיכתה לתורה, כל הנשים צרחו ובכו, אבל היא לא האמינה, כי "הרי זה לא יכול להיות", בדיוק כמו שלא האמינה לנשים הצ'כיות ששהו באושוויץ זמן רב לפניהן (הונגריה הייתה האחרונה בתור להשמדה, אבל ההספק היה מהיר ויעיל באופן גרמני זוועתי), וביומן הראשון הצביעו על הארובות ואמרו באכזריות – אתן רואות את העשן שם? אלו ההורים שלכם שנשרפים. היא לא האמינה, כי הרי זה לא יכול להיות שאנשים יעשו דבר כזה.
ועכשיו… לא אפרט כי אתם יודעים, ה- 7 לאוקטובר, הם, אנחנו, הארץ, העולם. קורה מה שלא יכול לקרות, תוף גדול מהדהד מהעבר, מכה בתודעה שלי. אני יודעת ש"זה" יכול לקרות. "זה" קרה. "זה" יכול לקרות שוב.
אם, כמו שהגויים מכריזים השכם והערב – מחברים את הפסוקים: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח." דברים, פרק כ"ה, פסוקים י"ז–י"ט, ואת הפסוק "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר." שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ג' , אם מחברים את הפסוקים האלו לדברי הבלע שמלהגים ללא הרף השרים בן גביר וסמוטריץ' וסטרוק וסילמן וחבר המרעים הלז, ומחברים למה שקורה בעזה מדי יום, אולי יש משהו בדברי הגויים על "הדבר הזה" שמבצעים בחורינו הטובים (אני לא צינית) שחוזרים עם הלם קרב ממה שעוללו, לא פחות ממה שעוללו לנו.
רק אולי, אני אומרת, אולי.
מֵיי, נכדתי בת הארבע, נושאת אלי פנים מרובבות אגלי זעה וטיפות ים ובוֹץ: סבתא, נכון שזה חשוב שיש אלוהים ששומר עלינו?
– נכון.
– אבל הוא בשמיים ואף אחד לא רואה אותו, היא מפטירה בעליצות, ושתינו חוזרות לארמון נטיפי הבוץ שאנחנו בונות על שפת הים, (41 מעלות, אבל אין משבר אקלים).
יש לי שישה נכדים.
מזל שההורים שלי לא בחיים.
יום שישי, חבר נכנס לביקור קצר, לקחת ספר, אשתו מחכה למטה באוטו. הם שכלו את בנם, חיל, לפני 14 שנים. מדי יום שישי הם מבקרים בבית הקברות בקרית שאול. מדי יום שישי, ארבע עשרה שנים.
– אל תשאלו מה הולך שם עכשיו, הוא אומר, עוצם את עיניו אוחז בשתי ידיו בראשו המורכן, מזועזע. כמה הלוויות, כמה אזכרות, כמה אנשים, וכל הזמן מכינים שורות של כסאות לדוברים, ומה האירוניה? הוא מוסיף – כל העובדים בבית הקברות הם "בני דודים" שלנו. והולך.
אנחנו יוצאים לנשום במרפסת ביתנו. מולנו נשקף החוף הנפרד של החרדים על שפת בת ים. יום שישי, יום הגברים, שיירות של חולצות לבנות ומכנסיים שחורים, הולכים לים. דבוקה של כתמים וורודים ולבנים רובצים במים, צפופים, אחד ליד השני, הדבוקה כולה נעה יחד במקצב האיטי של אדוות הגלים הרכות סמוך לחוף. איש אינו שוחה פנימה לעומק. שתי חסקות עתיקות משייטות על המים לאורך הגבול אליו מגיעים הרוחצים, שומרות שלא ייכנסו פנימה, שלא יטבעו. אחריהן צעירים תופסים גלים עליזים על גלשנים. אני חושבת איך זה היה נראה בציור, רצועה מעל רצועה, החוף הלבן, אגודת החרדים מנקדת את הים בוורוד לבן, שתי החסקות הלבנות עליהן עומדים שייטים חומים דקים, פסים קצרצרים של הגלשנים הצבעוניים, מאחוריהם מפליגה לה סירה עם מפרש לבן, וברקיע, בכיוון ההפוך מרחף מטוס קל, גופו לבן כנפיו אדומות, והכל בתוך התכלת הגדול. אני חושבת על גיוס החרדים. חטיבת החשמונאים. לפעמים נדמה לי שאנחנו הולכים לאבדון בעיניים פקוחות. ביום פקודה למי יישמעו החיילים האלו, גיבורי החיל שימותו על קידוש השם? ואולי אני טועה, הלוואי שאתבדה, ובכל מקרה אין לי פתרון אחר, וכבר אמרתי, אלו רק מחשבות קטנות ולא חשובות.
צומת אחוזה ירושליים ברעננה, עיני נודדות מהרמזור לשלט הפרסומת המואר, סרטוני ווידאו קצרים, אחד החטופים, שלד, מוזלמן, בוכה, הצילו אותי, אחריו מנצנץ פרויקט נדל"ן מפתה, אחר כך איזה קניון קורץ בצבעים זוהרים, ואחריו שוב – החטוף בוכה. מעי מתהפכים.
ככה נראה הפאזל של חיינו עכשיו.
אי אפשר לברוח מ"זה".
הרמזור מתחלף.

רחוב המלך ג'ורג' בת ים, את הכביש חוצה באלכסון גבר כבן שישים לבוש מכנסיים קצרים, מתנודד על רגליו החסונות והעקומות בהליכה ברווזית נמרצת, פלג גופו העליון חשוף, שזוף מאד, חולצת טריקו בידו שערו האפור מזדקר לכל הכיוונים בתספורת קצוצה מוזרה סביב קרחת שחומה.
– טרזן, מגחך מתי G., תראי את הטרזן הזה.
– טרזן בבת ים, אני מצחקקת.
– אל תראי אותו שהוא כזה, מוסיף מתי G., פעם כל הבנות על שפת הים היו משוגעות עליו.
עכשיו שנינו צוחקים.
אני שולחת מבט אלכסוני בג'ינג'י שלי, שנמצא בפוזה שלו במכונית, נצמד במתח לידית שמעל הדלת. ילדותו המופזת משמש עברה עליו יחף וערום על שפת הים בבת ים, ועכשיו אנחנו חוזרים מד"ר גולדן, הכירורג שמסיר תדירות קרצינומות סוררות הגדלות במקומות הכי מוזרים, כמו אפרכסת האוזן למשל. כי העור הוא אבר אחד בכל הגוף. והעור זוכר, ולא עזר הלֶבֶּן הקר שבֶּלָה, אמו, היפה כִּשְמה, מרחה על גופו הבוער כשחזר שָלוּק מהים.
אמי, שהייתה יפה גם היא, והלינה הרבה על אפה הארוך, הקפידה להניח עליו מגן עשוי פלסטיק לבן כשהלכנו לים, כדי שלא יישרף בשמש וחס וחלילה יהיו לה נמשים. כשלא נמצא לה המגן, שלפה את עטיפת נייר הכסף מתוך קופסת סיגריות אסקוט שאז עישנה, ועטפה את אפה, כך שהיה לה אף מוכסף.
מזל שההורים שלי לא בחיים.
נעמי אהובה,
כל כך מזדהה עם כל מילה שלך!!
למרות שאמי נולדה בתל-אביב בשנת 1922 ואבי הגיע לארץ מלטביה בגיל 4, הרבה לפני המלחמה, תמיד "זה" ליווה את פסקול חיינו, אם בביה"ס, שכנים או חברים.
גם אני כל הזמן אומרת: מזל שההורים כבר אינם בין החיים, כל כך נלחמו בפלמ"ח ובצה"ל כדי שתהיה לנו מדינה, לא שיערו בנפשם שיגיע מטורף ויהרוס כל חלקה טובה שהקימו כאן.
זו באמת תהיה בכיה לדורות!!
אהובה
מילה במילה
חלום … אותו חלום.
כל לידה , חדר לידה, היום שאחרי… מייצרת פתרונות לנטסחה הבלתי אפשרית: איך ארוץ )כשממש לא ידעתי מעולם לרוץ) עם שלשה ילדים? איך אקשור אותם אלי כך שלא ישמטו. והאם מערות בית ג'וברין הן מקום בטוח להסתתר בו? והאשמה המחככת בפחד – לא הכנתי את המחבוא. גם לא סידרתי דרכי מילוט. כל בוגר דור שני ל… מבין את ערך התושיה.
וכך מילה אחרי מילה מצטמררת שוב מהתמהיל המבחיל בין זוועות, לנהנתנות. מעברים שאין בינהם נשימה. ועכשיו נעבור ל… ????
אוהבת אותך
אחת ממחשבותי הראשונות בתקופה זו : מזל שהוריי לא רואים מה קורה פה. בכל פעם כאשר אנחנו מתעוררים לקטסטרופה חדשה, אחת המחשבות, טוב שהוריי לא חווים זאת.
כל החינוך שלנו היה מכוון לאהבת הארץ, לדרך ארץ ויושר.
כך גם חינכתי את ילדיי.
מאיין הגיעו הפרחחים המנהלים את חיינו כעת?
אני נהנית ואוהבת את כתיבתך .
תבורכי.
תודה, נעמי, שאת משתפת. מרגשת כתמיד, ומציירת את המציאות הבלתי תיאמן של כולנו. נקווה לימים טובים יותר – כי הם חייבים!
כי הם חייבים
מזל שהם לא כאן… אכן… אבל אולי הם רואים את מה שקורה מלמעלה ויבואו להצילנו… 🙏
that remains to be see
או כמו שאמרה אמי: אוקו דוידי, שזה בבולגרית – שהעין תראה.
נומי. תודה על הטקסט נעים לקרוא אותך .❤️🌷
אהבתי
יפה מאד. וכל כך עצוב שגם אני אומרת ׳מזל שהורי לא בחיים׳ הם שרדו את השואה, אבל את הזוועה שקורת עכשיו הם לא היו שורדים.
לילה טוב.
הלכתי לבקר את הורי בכפר נחמן רעננה. ביקשתי עצה.
אני קצת מוטרדת. הם ענו? הוריך?
אהבתי
כתיבה המזכירה , אבטיח קר עם גבינת המאירי.