לפני למעלה מחמש עשרה שנים פגשתי את מתי Gרינברג. כדי לכבוש את ליבי (ועוד כמה אברים בגופי) הוא הרבה לדבר על גרמי השמיים, על הירח וקונסטלציות הכוכבים, ועל השמש, הרבה על השמש והמהירות בה סובבת אותה הפלנטה הקטנה שלנו, והוא עדיין נדהם שאיש אינו שת ליבו לכך, ואנחנו מתנהלים לנו בחיינו סתם כך, כאילו כלום, הכל מובן מאליו, בעוד שהכל תלוי על בלימה, וסטיה של מעלה אחת … עוד עודד את רוחי וסיפר שאל לי לדאוג לעתיד האנושות שכן יש סיכוי לא מבוטל שיום אחד יגיח מהחלל אסטרואיד שיפגע בכדור הארץ ויסיים את סיפור העולם.
אני מעולם לא התעניינתי בצבא השמיים. זה נמצא שם, וזהו, חלק מעובדות החיים. השמתי עצמי כרואה את העגלה הגדולה והדובה הקטנה וכל אלה… אבל לא ראיתי שומכלום. למרות לָקוּת זאת, לטוּב מזלי, מתי G. המשיך לחמוד אותי. אל ייפלא הדבר, איפה, שאחרי חמש עשרה שנים, בטקס השקת הספר הקטן והמקסים "זמן שמש" אני מנסה להצל על ראשו בעזרת שמשיה שאני מחזיקה בזווית לא נכונה, בעודי תוהה איפה לעזאזל הצל ולמה אני לא מצליחה לזמן אותו למקום הנכון.
ליצירת הספר זמן שמש, הוצאת קשב לשירה, חברו ארבעה יוצרים מארבעה תחומים שונים: המשורר רפי וייכרט, שיזם את הרעיון, האסטרונום שמלווה בחישובים מדעיים את פסלי שעוני השמש של מתי – אילן מנוליס, הארכיטקט ויוצר מודלים של פסלי שעוני שמש – רמי שי, והפסל מתי גרינברג. הספר מכיל שורות משיריו של רפי וייכרט הנוגעות בנושא "הזמן", שזה אחד העיסוקים האובססיביים של מתי, הניסיון לבטא את חווית הזמן, לתת לו צורה. לצד מילותיו של רפי מוצגים דימויים של פסלי שעוני השמש של מתי והמודלים היפים והמופלאים של רמי שי. גם אילן מנוליס, שאסטרואיד אחד (לא זה שיכה בכדור הארץ) זכה בכבוד להיקרא על שמו – מנוליס, תרם סיפור אישי לספר.
המון חברים הפתיעו והגיעו לטקס שהפך לחגיגונת של שמחת מפגש מכרים ובכלל מצברוח טוב תחת השמש, שהוזמנה גם היא להשתתף ובדיוק בשעת ההתכנסות, 11:11, הטילה צל יפה על פסל שעון השמש תפוז יפו שהקים מתי G. בגן הפסגה ביפו העתיקה.
רפי וייכרט הקריא את שירו המוקדש למתי, ומתייחס לפסל שעון השמש לידו עמדנו.
הוּא יִתְעַנֵּג עַל יָפוֹ הַרְבֵּה אַחֲרֵינוּ,
שְׁעוֹן-הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהִצַּבְתָּ מוּל הַיָּם.
רוּחוֹת הַיָּם תְּלַטֵּפְנָה אֶת אַרְבַּעַת מִשְּׁטָחָיו,
הַקַּרְנַיִם תִּלְהַטְנָה עַל הַסְּפָרוֹת הַבּוֹעֲרוֹת
וְהַשָּׁנִים תַּחֲמֹקְנָה כְּדַרְכָּן,
כְּמוֹ הַכְּלָבִים שֶׁמְּשַׂחֲקִים עַכְשָׁו בְּגַן הַפִּסְגָּה.
אַתָּה וַאֲנִי נַחֲלֹף מִכָּאן
בְּעוֹד הָעִיר הַיְּשָׁנָה מַשְׁמִיעָה הֶמְיַת קִינָה.
הַיָּם יַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת כָּחֹל
וְדַיָּגִים יֵצְאוּ אֵלָיו עִם רְשָׁתוֹת
בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהָיָה לִפְנֵי שִׁשִּׁים שָׁנָה
כְּשֶׁפָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי בָּעִיר הַזֹּאת
עָשׂוֹר וָחֵצִי אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הִגַּעְתָּ לְבַת יָם.
אָז בּוֹא נַחְגֹּג, חָבֵר יָקָר,
אֶת כָּל הַזְּמַן שֶׁעוֹד נוֹתַר.
אוּלַי אֵין לָנוּ חִצִּים רַבִּים בָּאַשְׁפָּה
אֲבָל אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹצִיא בְּיָד חָפָּה
נַשְׁחִיל בְּדִיּוּק בְּלֵב הַמַּטָּרָה.
אילן מנוליס ריתק את הקהל בסיפוריו על הזמן. אספר רק אחד שחידש לכולנו.
השאלה היא איך העץ יודע שעליו להשיר את עליו עם בוא הסתיו? הרי, ככל הידוע לנו אין לעצים איזה מוח מרכזי שמכתיב את פעולותיהם. אז איך העץ יודע? הלך אילן אצל בן דודו העובד במכון וולקני, העוסק במחקר חקלאי, ושאל – ההיאך? וענה בן הדוד כי העץ חש שמזג האוויר משתנה, (כיצד הוא "חש" אין איש יודע) והוא נותן הוראה לענף ליצר מעין "גלד" בנקודה בה העלה מתחבר לענף. ההזנה של העלה נקטעת והוא נושר. היות ומרבית העצים הנשירים הגיעו אלינו מאירופה, שם השלג היה מכריע את העץ ומפיל אותו תחת כובד משקל השלג שהיה נערם על העלים, פיתח העץ את מנגנון ההגנה הזה.
אז למדנו משהו על הזמן.
ואסיים בשתיים משורות הפנינים של רפי בספר:
אַךְ אָז אֲנִי נִזְכָּר שֶׁשּׁוּם דָּבָר אֵינוֹ נִצְחִי
וּמְחַבֵּק אוֹתָךְ מוּל הַשָּׁעוֹת הָרוֹעֲשׁוֹת.
צָרִיךְ אֵפוֹא לְהוֹדוֹת לַזְּמַן
עַל חֲסָדִים לֹא צְפוּיִים.
הספר יצא במהדורה מוגבלת של 100 ספרים, ואזל
תודה רבה
על מיפגש נעים מעניין מרחיב אופקים, בנוף מרהיב ואוירה טובה..
כן ירבו כאלה
שמחנו להיות חלק מקהילה מיוחדת במינה המתקהלת סביב מתי נעמי שעוני שמש ועכשו גם בוקר של שירה וגילויים חדשים, לנו, על עצים בשלכת, כוכבים וזמן.
"תרופה" נהדרת בימים לא פשוטים אלו. שישובו כולם הביתה במהרה.
ואנחנו שמחים איתכם, מאד
יש הטוענים, שהאלוהות נמצאת בכל אדם
אזי מן הסתם , לכל אדם השמש שלו בתוכו.
נפלא, איזה רעיון , לכל אדם השמש בתוכו.
יפה ומעניין. אשמח לדעת אם הספר ייצא במהדורה 2
תודה
חבל שלא הייתי שם אתכם. נשמע שהיה זמן מקודש איכותי וממלא מול השמש ובנק הזמ, כמו תמיד נהנית לקרא אותך.
אחחח הכתיבה שלך והמילים של מתי והחברים
למדתי כלכך והגיתי בכדור החם ששולח קרניו עלינו, איזו ברכה.
לרגע חשתי שהייתי שם אתכם. קסום.