בִּשְבַח הַבְּהִיָיה הַחֲלוֹמִית / daydreaming 
השבוע ביקרה אותי אישה צעירה לה קריירה מבריקה בתחום העיצוב הדיגיטלי. אני יודעת שהיא חובבת גוּפָנִים (פוֹנְטִים) וסַמְלִילִים (לוֹגוֹאִים). "תראי איזה ספר חדש קיבלנו" אמרתי לה: "האחים שמיר, מעצבים שהיו לסמל" http://www.shamir-brothers.com , אלבום שערך יורם א. שמיר שאצר את תערוכתו של חברנו הטוב – המעצב הגרפי, המאייר, הקריקטוריסט שלמה כהן (זוכה פרס דוש 2016) שרוצו לראות את התערוכה שלו בחולון במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס – שלמה כהן מסביר פנים: 50 דיוקנים סאטיריים. http://www.cartoon.org.il/article/exhibition46.aspx
והרי טעימה קטנה מעבודתו של שלמה
ותראו שגם לעצמו שלמה כהן אינו עושה הנחות… 
"אה", ענתה לי מִינֵי וּבֵיי האישה הצעירה, שאני מאד מאד אוהבת, "כבר אין לי סבלנות לחפש בספרים, אני פותחת את האינטרנט עושה חיפוש ממוקד ומוצאת מיד. אין לי זמן לחפש בספרים". ובאותו רגע, בחלום יום קצרצר צצה ילדה שמנמונת וממושקפת, סקרנית לבלתי די, כורעת על שטיח "כרמל", שדוגמת האריגה שלו שימשה כר פורה לשיטוטים אינסופיים בעולמות אחרים, ו"בולעת" בעניין 
אֵינְקֵץ את חוברות האנציקלופדיה "תרבות" שהביאו לחדר, אותו חלקתי עם אחותי הקטנה, את האדם הקדמון, והדינוזאורים, ועידן הקרח, והנשים מאפריקה עם טבעות המתכת שהאריכו את צווארן, ואת אנשי טרויה, ויוון, והרומאים…. וסוסים, וחמורים ופרחים ופרפרים, ואיך נוצר הדבש, ועמים אחרים, וארצות רחוקות שלא יכולתי כלל לתאר שאי פעם באמת אבקר בהן, ואחרי שביקרתי בהן ידעתי שחלומות היום שלי בתוך דפי "תרבות" עלו בדמיון ובהנאה ששאבתי מהם על מציאות השהייה האמיתית במקום.אבל לא רק קסם הביאו "תרבות" ו"מכלל" ו"נעורים" אותם בלעתי ללא הבחנה, אלא הבנה שיש "ידע", יש דרכים לסווג ידע לקטגוריות שונות, רשימות, טבלאות, גרפים, תהליכים, סיבה ותוצאה. הבסיס לחשיבה מדעית הונח שם, על שטיח "כרמל" כשהחוברות פרושות לפני.
רובצת על בטני או משוטחת על גבי, בוהה וחולמת, הייתי מעכלת את החומר שקראתי…
את מרבית ילדותי ביליתי בקריאה ובחלימה בהקיץ. אני אוהבת את המושג באנגלית – daydream – חלום יום.
כשהתבגרתי נעלמה החוויה הערפילית, התפוגגה הבהייה החלומית. הפכתי לאישה ממוקדת מטרות המחשבת זמנה ביעילות כדי להספיק לבצע את כל המטלות ברמה ראויה. האקלים הנפשי היה – הישגים והספקים. הקריירה, שעלייתה החלה בדיוק בזמן שנולדו ילדַי המופלאים, חִייבה אישה מעשית, שמָמָש, אבל מָמָש אינה חולמת בהקיץ. לא הרגשתי צורך לחלום, החיים היו חלום בפני עצמו. זאת אומרת אז לא חשבתי כך, חשבתי שהחיים עשויים מחומר מוצק ומעובדות מוגמרות כמו בית, כסף, עבודה, אהבה, ילדים, חברים. מקום בטוח ויציב להיות בו.
"לקח לי שנים לשכנע את המשפחה שלי שכאשר אני יושבת ובוהה בתקרה אני עובדת", כך אמרה באחד משעורי התסריטאות המורה שלי, המחזאית והתסריטאית אילנה לופט. מתי G. אינו קונה את ההסבר הזה. מדי בוקר הוא נכנס לחדר השינה אחרי שסיים את שעת חדר הכושר, ארוחת בוקר, רישומים ביומן העבודה, כולו אץ ונמרץ בתוך היום החדש, ומוצא אותי במצב פָּטָטָה, בוהה בכנפי המאוורר השקופות. "אני כותבת", אני מסבירה לו, "בראש". אבל מתי G. הוא פָּסָל, הוא צריך הוכחה פיזית, רחש אצבעותי המרחפות על המקלדת או לפחות איזו עט אחוזה בידי, המלמדת על כך שאני "כותבת". לוּ הייתי תוקעת עיפרון בין שינַי, אולי היה מאמין לי. אבל אני בוחרת בקפידה את הרמאויות שלי, והתחום האינטימי שביני לבינו אינו כולל אותן. שעת הבוקר היא הטובה ביותר לבהייה חסרת מטרה. רק בזמן הערפילי הזה יכולה אילנה לופט, עליה לא חשבתי שנים, לנחות לצידי במיטה ולהזכיר לי את חשיבות הישיבה הבטלה, חסרת המעש, בעוד פרפרי מוחי מתעוררים ליום חדש, בעצלות נינוחה מסירים מכנפיהם את אבק החלומות, לוגמים צוף מפרחי רעיונות שונים ומשונים, ועוסקים בהאבקה ובהפריה.
היום, כאשר אני מחפשת מילה נרדפת / תרגום – אני פונה באופן ממוקד למילונים האינטרנטיים. 
אבל לפעמים אני מסתובבת ושולפת אחד מספרי המילונים מהמדף עליו הוא מעלה אבק.
הספר כמובן שמח מאד ומיד מציע לי אותיות ומילים אחרות שאין לי כל צורך ממוקד בהן. כך למשל כשאני מחפשת את "אדם" נפתח המילון בעמודים מ"אידיש – אילך" ומעט לפני "אילך" לוכדת את עיני המילה "אִילֵימָא" שאיני מכירה, ומסתברת כ"אם יאמר" בארמית, ולפניה "אִילְיָאדָה" שהייתה גם הייתה ב"תרבות", ובאמצע מילה כמו "אִיזוֹבָּר" – קו המחבר במפות מטאורולוגיות מקומות שונים על פני הארץ שבכולם לחץ האוויר ממוצע שווה. שלא לדבר על אִיכְתְּיוֹסָאוּר ועל הרישומים המלבבים של איילים למיניהם. כל אלה הם הסחת דעת מהמטרה, אבל מרעננים את מחשבתי שגולשת לכיוונים שונים, ומתפזרים במוחי כניצני אסוציאציות שיפרחו כשמטה קסם יגע בהם.
אני מפתחת תיאוריה סנטימנטלית המבַכָּה את החיפוש הלא ממוקד בדפים מודפסים והתוצאות הלא צפויות שהוא מניב לעומת החיפוש היעיל באינטרנט. 
אלא שאז אני פוגשת את אנסטסיה, שגם היא אֵם צעירה ואין לה זמן, ולה קריירה יפה בשְפִּיץ של השְפִּיץ של העיצוב הדיגיטלי, ומִינֵי ובֵיי היא מפריכה את התיאוריה שלי – "אני פותחת כמה טָאבִּים במקביל" היא אומרת "אני מגיעה לכל מיני אתרים ומקומות שנמצאים ליד החיפוש הממוקד".
צודקת.
וודאי שאפשר חיפוש לא ממוקד במרשתת האינסופית… וודאי שאפשר לבהות גם בעידן המודרני שלנו…. למי שיש זמן… אבל בינתיים נפגשתי שוב באותה ילדה סקרנית ובוֹהה, וחשבתי שגם אתם תשמחו לפגוש בה, ולהיזכר בחלומות בהקִיץ שהם חלק מעולמו של כל ילד.
תנו לילדים לבהות!!! (לא מול הטלוויזיה, גנבת החלומות).
ראו showreal של אנסטסיה ארד, מרתק
https://www.youtube.com/watch?v=VHlw-HGcGNM&list=PLDF2EE04B3C1A8144&index=1
ולסיום שירו של דוריבאל קאיימי –באהיה, Dorival Caymmi – Saudade da Bahia 1957
https://www.youtube.com/watch?v=Z8UA4JnprMU
ותודה למִרְשֶתֶת….
I rest my case
נוֹמִיקָן
נ.ב
”שְרִידֵי האישה ההגיונית שבי פעילים בעיקר בשעה בה אני מתעוררת. זמן בו אני כבר לא שם ועדיין לא כאן. "
דמדומי שחר" אני קוראת לשעה הזו, בה כל רעיון אפשרי.
אתה מתעורר קל צלול חד וממוקד. הבנת את השעה הזו ואת האפשרויות הגלומות בה. חלון הזדמנויות בו אני נוחה להשפעה… אתה פותח בנסיונותיך לפלוש למחוזותי העמומים. מדבר אלי דברים של היגיון, בעוד אני משתהה בתוך ערפל חלומות ומחשבות הזויות.
אני צופה בנסיונותיך להגיע אלי. לעיתים משועשעת, לעיתים זעופה, על שאתה פורע את השעה הזאת לצרכיך.
דַּבֵּר איתי דיבורים רכים… פשוטים פשוטים, אל תדבר סידורים, אל תדבר כספים, אל תדבר דאגות, אל תצחיק אותי, אל תפתיע אותי, אל תאמר מילים של הגיון, ובעיקר, אל תיתן עצות, אל תדבר דברים קשים, בבוקר.
אמור מילים של הרווחים שבין הגוּפִים, שאי אפשר לאחוז בהם, אלא להרגיש בלבד, כאלו של סתם."
מתוך הספר – "ואהבה, מה עם אהבה?" https://nomikan.com/?page_id=384
מרתק! לקחת כמה רגעים בבוקר ולהמשיך לתת לראש לנוח לפני שמתחילה השגרה זה רעיון מצוין.
שאפו. גדול..
ריצות,ריצות, לעצור גם במשך יוםםם…חלוםםם!!