הו החיים הזוהרים האלו!!!

1.1.2017
הו החיים הזוהרים האלו!!! 

לקראת סיומה של שנת 2016 שלח לי פייסבוק, כמו לכולם, סרטון המסכם את חיי היפים בשנת 2016. חיוכי מעולם לא היה רחב כלכך, והאירועים המתועדים – צבעוניים ומאושרים מתמיד. מעניין איך פיתחו בפייסבוק אלגוריתם שמזהה את הזוֹהַר, את מה שמתאים להצגה בפני אחרים – גודל חיוך? שיניים? אנשים יפים? צבעים? איך נראים טוב כדי שהאלגוריתם של פייסבוק ילכוד אותך וישלח את חייך היפים לנקר עיניהם של חבריך? מה אומר ומה אספר, אכן, אליבא דפייסבוק חיי היו נהדרים. עובדה. יש צילומים. נוּ, טוֹף, האמנתי לו, לפייסבוק. כנראה שכך זה היה.
בשולי האזור המצומצם (אך הפעיל) במוחי הבליחו זיכרונות של נכדים מצמיחי שיניים וזבי חוטים מזעיקים את סבתם למשמרת מחלה, פריצת דיסק כאובה להחריד, תסריט שנזרק לפח, מיני זוטות כאלו שכמו מרביתנו, איני נוהגת לשתף בהם.
לאחרונה פרסמתי טור המתאר את קורותינו המלבבים והזוהרים בסקופיה בירת מקדוניה, בשרשרת אירועים שרחשה סביב הביאנלה לרישום 2016, של גלריית אוסטן, וציון לשבח לעבודתו של מתי G..
להלן לינק לטור, לטובת מי שהחמיץ אותו –
עַל אִינְטוּאִיציָה שֶל אָמָן … וּפְרָס בְּצִידָה https://nomikan.com/?p=1043
משעמדתי לפרסם את הטור הנ"ל, נזכרתי לפתע במֵייל מכאיב אשר קיבלתי לפני זמן מה בזו הלשון: "מנהלת הסטודיו של מ. גרינברג. אני לא רוצה לקרוא יותר על החיים היפים שלכם. החיים המופלאים שלכם לא מעניינים אותי. הסירי אותי מרשימת התפוצה. אל תיצרו איתי קשר, לא במייל, ולא בטלפון". על החתום מי שהיה עד אותו רגע חברו של מתי G. וגם אנוכי חיבבתיו.
בעיטה הישר לסרעפת. הופתעתי. הבטתי בקיא הקנאה הירקרק צהבהב נשפך ממסך המחשב ונוזל על המקלדת. כשחזרה אלי הנשימה שב מוחי לפעולה. קנאה נחשבת רגש לא לגיטימי במחוזותינו, אבל האמת היא שקנאה היא רגש אנושי בסיסי, שאומר: אני רוצה לעצמי את מה שיש לך. זה לא אומר שאני אקח את "זה" ממך, זה לא אומר שאני אהרוס לך את "זה", זה לא אומר שאני כועס עליך על שיש לך את "זה". זה אומר שאני מרגיש לא טוב עם עצמי כיוון שאין לי את "זה", ואפשר גם שאני "מסמן" לעצמי שאני רוצה את "זה" ומחפש דרך פעולה כדי להשיג את "זה". ואולי אני יודע שלעולם לא יהיה לי את "זה" ולכן לא כדאי לאמלל את עצמי בתשוקה לדבר בלתי מושג, ובטח לא לתקוף אותך שאתה בר-מזל שיש לך את "זה".
ולזה קוראים – לפַרְגֶן.
התעצבתי כשהבנתי שתאור חיינו משקף לאותו חבר את חייו השונים לגמרי, ומכאיב לו עד כדי כך שהוא מנתק את חברותו בת עשרות השנים עם מתי G. ניסינו להתקשר אליו. לא נענינו. הנחנו לזה. שתפקע מררתו, אם חברותנו תלויה באומללותנו.
ובכל זאת – פָּטוּר בלא כלום אי-אפשר.
בכל תיאור יש בחירה. מה נבחר להיחשף ומה מוסתר מעין הצופה. במקום להשוויץ בצידו החיצוני של המעיל אחשוף את הבטנה, הפנימית, הרכה, שאינה נראית לעין, אך מורגשת היטב על גוף הלובש. אחד הרגעים שהעלו בי את המחשבות האלו היה דווקא עץ הכריסטמס המואר ופסלי האורות המרהיבים במרכז סקופיה. כמובן שצילמתי את העץ המנצנץ בשלל צבעים ושלחתי מיד בווטסאפ. איזה כיף לנו! אבל שמתי לב שאני מקפידה לא לקלקל את הפרֵיים, שלא יכנס לתוכו הילד הצועני לבוש הקרעים שישב עם אחיו הקטן על פיסת קרטון ושר כדי לאסוף נדבות, גם הקפדתי שלא תיכנס למסגרת התמונה מוכֶרת סלילי סוכרצמרגפןמתוק שעטפה גופה בשמיכה ישנה ועבה כדי להגן מפני הקור, ובכל אותו זמן נשמרתי שלא למעוד על המרצפות שהיו שבורות פה ושם. הפרטים "המכוערים" הללו לא נכנסו לתמונה. הם לא התאימו. צילמתי רק מה ש"יפה". ואז עלה המשפט "הו החיים הזוהרים האלו!" שהמשיך ללכת איתי עד לכתיבת שורות אלו.
והנה כמה אירועים מביקורנו הזוהֵר בסקופיה, אשר לא היו נכללים ב"סרט השנה" של פייסבוק:
למשל –
פקידת הקבלה אומרת – אתם מקבלים את החדר הכי טוב במלון, החדר היחיד עם מרפסת, עם נוף. נשמע טוב, נכון? יכולתי להסתפק בדיווח זה ולגרום לכם לקנא. אבל, טובת לב שכמוני – ראו תמונות של ה"מרפסת עם הנוף".
אגב, קור עז שורר בחוץ, אדנית הגרניום הנבול משמשת לנו מקרר, ובה מונחת שקית ניילון בתוכה גבינה הצהובה, מים ופירות. הדבר הכי גרוע בשלב זה הוא, כידוע לכל אישה (ולכמה גברים) – השיער שלי. הקור העז מצמית נפשם העולצת של תלתלי ההמומים אשר מזדקרים בתימהון לכל עבר, ומשווים לי מראה של מדוזה אדומת חוטם.
חבורת האמנים מכל העולם אכן מרתקת. השפה האנגלית בפיהם מרתקת לא פחות, בעיקר עקב העובדה שרוב הזמן אין לי מושג מה אומרים. מזל שאמנים אוהבים לדבר על עצמם ועל עבודתם. אני מסתפקת בחיוך והנהון בתקווה שאלו נראים אינטליגנטים. נזכרת בפעם אחת, לפני עשרות שנים, המנוח שלי ואני התגלגלנו למפגש משפחתי של דודים שלי שדיברו אנגלית במבטא הונגרי בלתי אפשרי. המנוח שתק כל הערב. לא הוציא הגה. "אה, מה?" התפלא אחר כך, Vat do you vant? הם דיברו אנגלית? חשבתי שזה הונגרית…"
האירועים בסקופיה מתנהלים בשפה המקדונית ובאנגלית. משפט במקדונית, משפט באנגלית. ממושך, ומייגע לעקוב אחר הנאמר. בספריה הצרפתית מדברים צרפתית ומקדונית. אני בוהה בגולגלות האדומות המתגלגלות על רגליה הארוכות של קמליה שנוהגת לשכל רגליה ולפתוח ולשכל שוב … ואז אני קולטת שבעודי מחכה שהאירוע יתחיל (קְרִי – יעברו אנגלית), "זה" האירוע. אין אנגלית. אני ממשיכות לבהות בגולגלות המקפצות מרגל לרגל.
נסיים בזה שיצאתי מהארץ מצוננת, פרי נישוקים רבים מדי של אותם נכדים זבי חוטם שנזכרו לעיל. ההתקררות, מחוזקת על ידי מַקְרוֹבִּים מנומסים המשייטים באֲוִוירָם הדחוס של מטוסי "אוסטריאן איירליינס" (אין טיסה ישירה לסקופיה, טסנו דרך וינה) ובעקבותיהם זַן אכזר של חיידקים מקדוניים עזי מצח, הופכת לשפעת ו/או דלקת ראות זדונית הכוללת שיעול מזעזע קירות. אני מרגישה רע. כיאה למנהלת סטודיו המקריבה את חייה על מזבח העבודה – אני מתפקדת בימים הראשונים, וקורסת ללא הוד והדר למחרת ערב הפתיחה המהולל. אנחנו מזמינים רופא למלון, אמור להגיע בשעה שש אחר הצהריים. בחצות הלילה, כשאני כבר קרובה למות, מגיעה רופאה צעירה מלווה באחות, וכך מדי חצות גם בשני הלילות העוקבים, אני מקבלת זריקות אנטיביוטיקה הישר לעכוזי.

ועוד נגיע שוב לאותן זריקות עכוז, שחוללו תגובת שרשרת במחשבותי החולות והאומללות.
אני נלכדת במשך שלושה ימים בחדרנו האפור.
אגב, כל אותם ימים אני משלחת את מתי G. להמשך יזמות האמנות שלו. למרבית ההפתעה הוא מצליח מאד גם בלעדי. אבל לא אספר על כך כי זה אמור להיות טור עצוב שאינו מעורר קנאה.
חיידקי אוויר המטוסים עוטים עלי בהתלהבות בדרך ארצה ואני נוחתת חולה מאד.

אתם זוכרים את זריקות העכוז? –
מצב רוחי הירוד מעלה את הרעיון של ספר הַתַּחַת, Ass Book, שזה ההיפך מ-Face Book. לא עוד חיים זוהרים בלבד, אלא שיתוף במיץ של הזבל של החיים. במחשבה שנייה, תכניות הריאליטי בטלוויזיה עלו על הנוסחה הזו מזמן, ולמעשה גם מרבית האמנות בנויה על כך…
אז מָה אני אומרת מָה?
נ.ב.
חבל שאותו חבר שהתפטר מחברותו אינו קורא את הטור הזה, אולי היה מתנחם בשפעת הלא מופלאה בעליל שתקפה את מנהלת הסטודיו דווקא בשעת זוהרה…

נ.ב.ב
ולמי שטרם רכש את ספרנו "ואהבה, מה עם אהבה?" הזדמנות נוספת –https://nomikan.com/?page_id=384
ספר מוצלח ביותר גם כספר מתנה לאנשים אהובים, לקראת וולנטיין דיייייייי