31.12.2016
על אינטואיציה של אמן … ופְרָס בצידה
מרץ 2016 סקופיה מקדוניה. בינערביים אפורים וקרים. עטופים במעילים שחורים מתי G. ואנוכי מהלכים שלובי זרוע, שככה אני אוהבת לטייל איתו, אַנְגָזֶ'ה, אירופה כזה, שככה יש לי חופש תנועה אבל כל הגוף קרוב יותר וחום גופו זורם אלי. אנחנו בדרך למלון. סיימנו להקים את התערוכה – "זיכרון רדוף / מבט לעתיד" במוזיאון השואה. מחר הפתיחה. עיניו התכולות נוצצות וערניות. אני מכונסת במעיל הכבד, אפופה ב"כל השואה הזאת". ההליכה באוויר הצונן טובה לי. פתאום מתי נעצר, "אני חושב שיש כאן גלריה". אני מציצה – דלת צרה וישנה, שלט לא ברור באותיות קיריליות, ובהמשך מסדרון צר ארוך ואפלולי. כובד עייפותי נוחת עלי. "בחייאת מַתִּי, מה כבר יכול להיות כאן?" וכבר זרועו נשמטה מזרועי וגבו בקצה הפרוזדור החשוך. עקשנית, אני נשארת מאחור, כפות ידי, נתונות בכפפות אדומות, תחובות עמוק בכיסי מעילי, מעגנות את התנגדותי להרפתקה נוספת, רוקעת ברגלי להתחמם, מחכה שיצא ויודה שטעה, שאין כאן כלום, ואני אצליח להזדחל למיטה החמה בחדרנו. 
אבל מתי G. אינו חוזר.
אני מחליטה להיכנס ולמשוך אותו ב"אין שערות" ראשו מתוך אותו "שוּמָקוֹם" בתוכו נבלע.
בצעד נחוש אני חוצה את המסדרון הקודר, הודפת את דלת הזכוכית ונכנסת ל…"גלריה". מתי G. כבר חבוק עם Mice Jankulovski כשני אחים אובדים שמצאו איש את רעהו, ועל שניהם מביטה בשמחה מחויכת Kornelija Koneska. מִיצֶ הוא הבעלים של הגלריה ואמן בעצמו, גבה קומה, לבן שער, אלגנטי, מבוגר (שהסתבר, אוֹיָה, כצעיר ממני). קוֹרְנֶלִיָה, שרעמת שער אדמוני ומתולתל מקיפה את פניה היפות, היא מנהלת הגלריה, ומשום מה שמה מנגן באזנַי רִיף אלמוֹגֵי קוֹרַל ורדרדים. מן הקיר ניבט אלי ציור של דמיאן הרסט, ועוד ציורים מאוסף הציירים הבריטיים של גלריית OSTEN לאמנות מודרנית.
נוּ, טוֹף. לאמנים יש שפה משלהם. קוֹרְנֶלִיָה ומִיצֶ מבינים מיד מה
"נפל עליהם", וכך יוצא שבמקום לשכב במיטה בענן "השואה", אנחנו יושבים במסעדה, מיטיבים ליבנו במשקה ובאוכל. אני מחבקת את תבוסתי שמעולם לא נראתה מוצלחת כל כך. כדי לנחם עצמי על "אבדן מיטתי" אני שותה קצת יותר מדי, כך ניתק לו ראשי מגופי, משוטט בתמיהה מעל השולחן והסיפורים הנשפכים כרָקִיָה (המשקה המקדוני) וכיין. ונוכחת שוב, שלמרות שמתי G. אינו מתרגל מדיטציה מזה שנים ואינו מגמיש את גופו בתנוחות יוגה משונות (כפי שעושה מנהלת הסטודיו שלו…) הוא חי כאן ועכשיו. לא בשואה, לא במיטה המחכה במלון, לא בערב הפתיחה הצפוי מחר, אלא ברחוב, בסקופיה, ובהצעות שהוא מביא לפניו בזה הרגע הכוללות גלריה לאמנות מודרנית ושני חברים חדשים ומופלאים.
http://www.osten.mk/en/
https://www.facebook.com/OstenWorldGalleryOfDrawings
סופו של אותו ערב חברות אמיצה שנקשרת בינינו לבין קוֹרְנֶלִיָה ומִיצֶ.
מתי G. מוזמן להשתתף בביאנלה לרישום של גלריית אוסטן לשנת 2016. הוא מגיש ספר אמן שיצר : "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן המצוי, שחור / לבן" ומקבל ציון לשבח. (Special Recognition Award).
באותו זמן זוכה גלריית OSTEN בפרס מצוינות עולמי לניהול המוענק לה בטקס מכובד בפריז 
– World Quality Commitment Award -BID & BID Group One
לרגל הזכייה הגלריה מזמינה לסקופיה את האמנים שזכו בפרסי הביאנלה לרישום 2016.
לפני שנתיים העניקה גלריית OSTEN פרס מפעל חיים לאמנית המיצג מרינה אברמוביץ' Marina Abramovic אשר מוצאה במדינה השכנה, מונטנגרו. השנה (2016) זכה בפרס מפעל חיים האמן הבריטי – טוני קרייג, TONY CRAGG, אשר חי ופועל בגרמניה.
…
דצמבר 2016. מתי ואני נוחתים בסקופיה יחד עם Gen Morimoto שהגיע מיפן עם אשתו Chino ושני ילדיו. גֶן רשם מעולה, הוא זכה בפרס הראשון. מסרביה הגיע Joskin Shilijan ,יוֹשְקִין שִילִאָן, סרבי חסון הנוהג לפתוח את היום בכמה כוסיות רקיה, מליטווניה מגיעה Giedrė Riškutė , גִייֶדְרֶה, תכולת המבט שהולכת לאיבוד ברגע שהיא נעלמת מעינינו, מיוון הגיעה הצעירה שבחבורה (27) אלכסנדרה, Alexandra Mantzari, מצרפת נוחתת מלכת הדרמה Camelia Otero , קמליה הדקיקה, מהלכת באלגנטיות בעקבי סטילטו, לבושה בחליפת איסי מיאקי שחורה מתחתה מבצבצת חולצה אדומה, גרבונים שחורים מתוחים על רגליה מצוירים גולגלות אדומות (וכך רכשה מיד את חיבתי), שפתיה משוחות באדום לוהט ובפיה פומית שחורה ארוכה של סיגריה אלקטרונית מעשנת אדים נטולי ניקוטין. קמליה בולטת בכל מקום, אבל על רקע ערימת הסודרים השחורים שכולנו נתונים בהם…
מתי G. הוא זקן הזוכים. למעשה הוא מחוץ לתחרות, וזוכה לכבוד מלכים ואהבה רבה. יש יתרון לגיל, ולכישרון… בשלושת ימי הביאנלה אנחנו מתנהלים כקבוצה שמתי G. מוביל, עוברים מאירוע לאירוע, אוכלים יחד במסעדת "פליסטר" המצוינת שהפכה למסעדת הבית שלנו מאז ביקורנו הראשון, מדברים אנגלית, מתקשים להבין איש את רעהו, אבל לכולנו טלפונים סלולריים ואנחנו מביטים בעניין בצילומי יצירותיהם של האמנים השונים, שואלים שאלות ומחליפים סיפורים והתייעצויות.
מאולפני הטלוויזיה אנחנו עוברים ל British Council שם נערכת תערוכה קטנה מאוסף האמנים הבריטיים של גלריית OSTEN. למחרת אנחנו אורחי הספריה הצרפתית שם נחנך פורטפוליו אמן של קמליה אוטרו בנוכחות השגריר הצרפתי שמתרגש לשמוע כי רפי קייזר, חברו הקרוב, הוא מכר ותיק של מתי G., אחר צהריים אחר נפתחת בגלריה תערוכה מתוך אוסף האמנים הפולנים, בנוכחות השגריר הפולני. הביאנלה זוכה לסיקור יסודי בעיתונות המקומית. סיפורו של מתי G., "הבייבי של מקדוניה", זוכה לשומעים חדשים ומעצים את ההילה סביב מתי, שמרוצה מאד מהענין שהוא מעורר.
אחרי שלושה ימים אנחנו מגיעים לערב הגדול – פתיחת התערוכה של הביאנלה בה משתתפים למעלה ממאתיים אמנים מרחבי העולם. הביאנלה מוצגת במבנה עותומני ענק, עתיק, החמאם הישן, אולמות גדולים, חדרים קטנים, תקרות גבוהות מקושתות, ופתחים מקושתים אף הם. יושקין טועה לחשוב שהוא יודע את מיקומו של המבנה שנקרא "שיפט המן" Чифте Амам | Čifte Amam (שכמובן מיד מעלה בדמיוני את המן הרשע), וכך אנו יוצאים, החבורה כולה, מן המלון לעבר "שיפט המן". שִינוֹ, היפנית הקטנה, לבושה בקימונו אפור יפהפה, גרביים לבנים לרגליה התחובות בכפכפים יפניים, קמליה במגפוני עקב, גיידרה בנעליים קלות, כולנו עטופים במעילים וצעיפים. יושקין מבטיח כי זו הליכה קצרה. קר נורא. הדרך מתארכת. אנחנו מגיעים לעיר העתיקה של סקופיה, אזור שנקרא "הבזאר התורכי". לפנינו מבנה ענק ו…חשוך – הגלריה הלאומית של מקדוניה. אבל לא, אין כאן איש. חבורת אמנים, צלליות שחורות, מחפשת את התערוכה שלהם. (אמרתי לכם, המן הרשע). רוח קרה מנשבת בסימטאות החשוכות והריקות של הבזאר התורכי. הסימטאות מרוצפות אבנים חלקלקות המקשות על ההליכה. מפעם לפעם יושקין, קרוב לוודאי מחוזק בכמה כוסיות רקיה, משאיר אותנו בצומת ויוצא לגיחת סיור לכיוון משוער וחוזר כלעומת שבא. אנחנו סובבים במעגלים בתוך סרט של פליני. אין לנו מושג איפה אנחנו ולאן צריך ללכת. אני, בנעלי עבודה מסיביות, מצחקקת, האחרים מקללים בשקט, כל אחד בשפתו, ראשינו מכונסים בצעיפים. אבל לבסוף, נמצאה הישועה, מגיעים!
פתיחה כמו פתיחה – יין, מים, עיתונות, מוסיקת רקע, נשים, גברים, כאן במעילים אז אין תצוגת אפנה, הההמון עבודות אמנות, מיקרופונים, נאומים, חלוקת פרסים, חיבוקים, נשיקות, תודה, תודות, תקתוק המצלמות, הבזקים של הסלולריים. לבקשתו של מִיצֶ מתי G. נועל את ערב הפתיחה בנאום ספונטני. מתי G. מדבר על אמנות כגורם של שפיות המאזֵן את עולמנו המטורף. הוא מבכה את העובדה שלו היה ממציא נשק מתוחכם היה מקבל מענקים נדיבים, אבל האמנות אינה זוכה במענקים אלו. מתי G. זוכה לתשואות סוערות מצד הקהל הגודש את האולם.
אנו חוזרים למלון דרך הגשר הישן והיפהפה על נהר הוַרְדָה, אורות כריסטמס מאירים את דרכנו בעליצות, אנחנו מסירים את שרידי הזוהר המנצנצים מעל בגדי הערב שהיה, מתקפלים לתוך המזוודה הקטנה, ומוסיפים את הקטלוג עב הכרס של 0STEN 2016, ובבוקר המחרת מתפזרים איש לארצו כדי לקבל את שנת 2017 הבאה עלינו לטובה.
HAPPY NEW YEAR
SEASON GREETINGS
נוֹמִיקָן ומתי G.
נ.ב.
ובשבוע הבא "הו, החיים הזוהרים האלו!", קריאה אחרת של האירועים שפורטו לעיל, והצעה להקים Ass Book (ספר התַּחַת) לצידו של Face Book המציג את חיינו היפים (תמיד).
אל תחמיצו!
מוזמנות / מוזמנים להגיב בתיבה המיועדת לכך בתחתית הפוסט.
8 תגובות
השארת תגובה
ואני עדיין חשה את הכאב בכפות רגליה של שינו.
כתבת כל כך יפה וחי. יכולתי לחוש את חום האנגז'ה, את הזעף וקוצר הרוח בפתח ההלוואי שאין כאן שום גלריה, את היין המנתק את ראשך, את החדווה, העייפות, ההתעוררות.
תודה על התיאור המשתף.
נעמי יקרה ישר כוח
מ ר ת ק מ ע נ י י ן
אני מעיז לומר שהכתיבה של נעמי מפיחה חדוה באומנות של מתי.
קטונתי עדי, מסתפקת בחדוה שמעוררת בקוראים
נומיקן יקירתי, כתיבתך מרתקת ומתארת במילים גם צבעים וגם קולות.
האם אין אפשרות לעשות משהו שיגיע לקהל רחב יותר (עיתונות/אייטם ביומן תרבות)?
חבל שאני כבר שנים כה רבות מחוץ לבראנג'ה….
נשיקות ואהבה לשניכם משנינו
תודה יקירתי, אני עובדת על זה. ברגעים פחות טובים נדמה לי שעבודתו של מתי G. "תרבותית" מדי למה שהולך היום ביומני תרבות. … כל עזרה לחשיפה לקהל הרחב תתקבל בברכה.
תודה על השיתוף – העבודה המשותפת מסקרנת ומעניינת .
[…] עַל אִינְטוּאִיציָה שֶל אָמָן … וּפְרָס בְּצִידָה http://nomikan.com/?p=1043 משעמדתי לפרסם את הטור הנ"ל, נזכרתי לפתע במֵייל מכאיב […]