4.12.2017
שניים אוחזין בשבת, זה אומר שלי וזה אומר שלי
"שניים אוחזין בטלית, זה אומר: "אני מצאתיה", וזה אומר: "אני מצאתיה"; זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי" – זה יישבע שאין לו בה פחות מחציהּ, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחציהּ, ויחלוקו. זה אומר: "כולה שלי:, וזה אומר: "חציהּ שלי" – האומר "כולה שלי", יישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים, והאומר "חציהּ שלי", יישבע שאין לו בה פחות מרביע. זה נוטל שלושה חלקים, וזה נוטל רביע."
המשנה הראשונה במסכת "בבא מציעא".
שנת 1966, רמת-גן, גדות הירקון, תיכון "אוהל-שם", חילוני למהדרין, המורה לתלמוד, שיינפלד, איש קטן, כיפה סרוגה, נחבא מאחורי שולחן גבוה הניצב על בימת עץ, מביא, בניגון הונגרי, אותו הכרתי היטב מהבית, משניות תלמוד לכיתת הצברים, השזופים יפי התואר, שטופי ההורמונים, הזחוחים, חסרי הדעת והבינה, שאינם רואים כל רלוונטיות בין הטלית החצויה לבין חייהם, ואינם מעלים בדעתם כי בעקבות אותו חטא קדמון של בן-גוריון, שלא הפריד דת ממדינה, חמישים שנה מאוחר יותר, אותם דוסים, במגבעותיהם עטורות הפרווה, במעיליהם השחורים, בגרביהם הלבנים, אותם מתי מעט ימלאו את כיכרות השבת ויכרסמו כרסום הולך ומאיים באורח חיינו החופשי, החילוני.
מה שלא הבנתי אז, ואני יודעת היום, יותר מכל הביא איתו שיינפלד, חבוי בכנפות הז'קט המהוה שלבש, בכיפה הקטנה, הישנה, בחיתוך הדיבור הגלותי, ריחו של עולם שאבד, עולם שלא רצינו להכיר – הווית היהוּדי, אוד מוצל מ"שָם", מ"השואה". *
ובשבוע שעבר נזכרתי באותו איש יקר, שיינפלד הקטן, באותה טלית אומללה, באותו "שור נגח" שהצית את דמיוני, ובכל אותם "מאי נפקא מינה" ו"איפכא מסתברא", "במאי עסקינן?" ו"אמר מר" ו"רישא מציעתא סיפא", ביטויים שהקסימו אותי בזרותם, דווקא בניחוחות העולם האחר שהביאו איתם. וההיגיון, ההיגיון של ההתפלפלות התלמודית משך את ליבי עד מאד.
ומדוע נזכרתי בשיינפלד הקטן? מפני שבוקר אחד, בעודי זוחלת צפונה בנתיבי איילון הפקוקים, שמעתי את מי שהיה אז כבוד השר ליצמן, מסביר כי אין מה להסביר, האדמו"ר אמר לו להתפטר אז הוא התפטר. "פשוט מאד" כך אמר כבוד מי שהיה באותה שעה השר ליצמן, הרבי אמר – עושים, ואין שאלות". הערכתי מאד את הפשטות שבתשובתו של כבוד מי שהיה באותה שעה השר ליצמן. וחשבתי לעצמי שהשבת ניצלה וגם הרכבת ועמישראל התקוע בפקקים המקצרים את חייו כי מה הם חיי אישה התקועה בפקק שעות יקרות יומיום ?
לעת ערב אני מגיעה לאדם וסימה. "שמעתם? ליצמן התפטר". הם צוחקים. "את מפגרת בהתפתחויות" אומר אדם, עכשיו ליצמן סגן שר עם סמכויות של שר אבל בלי אחריות. "באמת? מה זה משנה לשבת ולרכבת אם הוא סגן שר עם סמכויות של שר או שר עם סמכויות של שר?" אדם מושך בכתפיו, ואז צץ לו אותו שיינפלד ואתו איזה **"מאי נפקא מינה" תמה.
על מי ליצמן (ואולי גם כבוד האדמו"ר) עובד? על קהל בוחריו? על דגלם מתנוססות המילים – "יהדות התורה והשבת". האם ינוקו המאמינים הצדיקים מחטא ישיבה בממשלה חוטאת ומחטיאה את עמישראל, תינוקות שבויים, בכך שהיא נותנת יד לתיקון מסילות רכבת בשבת?
לא סביר. ליצמן וודאי מעריך את בוחריו יותר מכך. ואולי בוחריו הצדיקים, גם עבורם זה "פשוט מאד" כי האדמו"ר אמר, וליצמן נהיה סגן שר, עם סמכויות של שר.
אולי ליצמן מכוון לדעתם של החילונים, שכל ה"שקלא והטריא" הזה אינו מובן להם, נלעג בעיניהם ומעורר גיחוך וחוסר כבוד להתנהלות הפתלתלה של המפלגות החרדיות.
ואולי ליצמן מכוון בכלל ל"ריבונו של עולם" שכנראה אוחז בראשו ואומר לעצמו "ריבונו של עולם, מה יש להם אלה? השתגעו לגמרי?" האם ליצמן סבור שניתן לאחז עיני הקב"ה, והיות והוא סגן שר עם סמכויות של שר ולא שר עם סמכויות של שר, לא ניתן להשית עליו אחריות לחילול שבת על ידי ממשלת הכופרים, המינים, הזאת? ואם הוא מאמין בכך מדוע בכלל להאמין במין קב"ה שכזה?
אבל האמת היא שליצמן, כמו כל פוליטיקאי, מכוון לקהל בוחריו. זה הקהל הקדוש של כל פוליטיקאי. וכאן אני מגיעה לעיקר. המילים. המילים מאחזות העיניים, השקריות, תרבות ה"כאילו", כאילו אם אמרת כך – המציאות מתיישרת לפי המילים שלך. כאילו. אין דומה אחריותו של סגן שר עם סמכויות של שר, לשר עם סמכויות של שר. שיטת ההתפלפלות התלמודית, בצירוף תנועת האגודל בלעדיו לא ניתן להתפלפל ולהתפתל ולהסתלסל, נותנת הכשר למבנה לוגי ומוסרי רעוע וכושל.
ובהכשר הרי החרדים מבינים היטב…
אחיזת העיניים אינה שמורה למפלגות החרדיות. זו השיטה. של הפוליטיקאים, הפרסומאים, חברות הענק וגם אלו הקטנות יותר … משונה שכל אלה עסוקים כל כך בניסוח מילים מלבינות מציאות, שאיש ואישה וגם ילד וילדה, אינם מאמינים בהם.
ושיינפלד הקטן יושב סמוך לכסאו של הקב"ה, את נפשו אינו יודע, בעל הבית השתגע?
ומה שחשוב הוא שהשבת נצלה, ודרכה של הרכבת נסללה, ובא לציון גואל, ושלום על עם ישראל!!!
© נוֹמִיקָן
www.nomikan.com
***
* לָיְלָה אחד, ראשי היה מונח בחיקך, זרועותיך עטפו את גופי. לפתע התעטשתי בקול גדול. החיבוק התפרק לרסיסים.
התעוררתָ. נזכרתָּ בהתעטשות אדירה אחרת. סיפרת על אֲדוֹן פינקלשטיין, שהייתה לו חנות ווילונות בבת-ים, ותמיד נשא שקיק טבק הרחה בכיסו. כשהיית פוגש אותו ברחוב היה נוטל קמצוץ מן הטבק, תוחב לאפו ומזורר התעטשות אדירה. "קח, קח, ילד" היה מציע, "זה מעיר את הנְשוּמֶה". אתה לא לקחת. לא רצית כל קשר עם "הנְשוּמֶה" בריח טבק של אבק האדם שהגיע מאירופה. לך הייתה רוח חופש פרועה, שזופה וצברית. "נְשוּמֶה" וודאי שלא הייתה לך.גם אני בחרתי להיות ישראלית שחומה על פני "הנְשוּמֶה" הערטילאית שריחפה במחוזות ילדותי, בריח שריפה ומוות. משבגרתי מאד, מצאתי כי יש בי לא מעט מאותה "נְשוּמֶה" יהודית עתיקה, שהוריש לי סבי ההונגרי אִיזִידוֹר, מלטפת בחמלה את ראשה של נשמתי הצעירה.
מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" נעמי ר. עזר / מתי גרינברג
https://nomikan.com/?page_id=384
** מַאי נַפְקָא מִנַּהּ – מה מיוחד במה שנאמר? איזו תוצאה מעשית יש לקביעה זאת? מקור הצירוף הוא בארמית, ופירושו המילולי: מה יוצא ממנה? הביטוי מופיע בתלמוד בדרך כלל לאחר הלכה שהיינו יכולים לכאורה ללמוד אותה מתוך הלכה אחרת שקדמה לה. השאלה "למאי נפקא מינה?" משמעה: למה הביאו את ההלכה הזו? מה היא באה לחדש לנו שלא יכולנו ללמוד מההלכה הקודמת? (מתוך מילון השפה העברית https://www.safa-ivrit.org/milon/nafka.php)
5 תגובות
השארת תגובה
תודה, נעמי, על מילים רכות וגם קשות. מעוררת, כרגיל, רגשות מגוונים בכישרון ובעדינות
היי נעמי,
ממש צביטה בלב,להיזכר בשיינפלד הקטן
למדנו המון דברים הקשורים בהשכלה כללית בכלל ובהשכלה יהודית בפרט ולצערי ילדינו לא זכו להשכלה שכזו.
ליצמן ,השר המתפטר,הפך לסגן שר- כך יש לו סמכויות של שר,ללא אחריות של שר-פטנט מקורי..
אכן, פטנט מקורי
אז גם אני זוכר את המורה שיינפלד עם המבטא ההונגרי ,שכל כך אהבתי את שעוריו ופלפוליו.אבל זו היתה תקופה אחרת ולבושי השחורים לא גדשו את ארצינו .אך מצוות פרו ורבו הביא אותם להחליט על דרכינו ומעשינו ואנחנו שותקים .הגיע הזמן לצאת לרחובות ולהשיב מלחמה השערה.
הי נעמימתי…אני מתבייש בליכוד (שלי); אמו הורתו (תנועת החרות) בוואדי הייתה מתביישת ב"מה שיצא" ממנה… בשבילי היהדות אינה דת. גם איני מאמין. בשבילי והרבה מידידי (שחבשו כיפות והסירו אותן, מאותן סיבות הנזכרות במסה שלך)… בשבילנו גם "התורה" וגם "התורה שבע"פ" הם מדריכי מוסר ומצפני התנהגות – ובכל מקום שהכתוב, אינו 'הד-לצו-לבי' איני מקבלו "זה-ראה-וקדש"… בוודאי שאיני מוכן ש גורו-עבדקן-ומחופש-לפולני-בן-המאה-ה16' יכתיב לי את אורחות חיי… ואני בז למי שמאמין שכך צריך לעשות… העניין הוא בזה: שאני בטוח שליצמן וחבריו חושבים כמוני – אבל הם גנבי-דעת וסוחרים-בפוליטיקה – ומי שמממן להם את מושבם הוא הגורו. אז מתחכמים ומרמים את כל עדת מצביעיהם: החסידים השוטים (בחלקם)… ובטלני-קבצני החלוקה (ברובם)…. ו"עולם כמנהגו נוהג"…. הרי בדברי רבותיהם כתוב: "אין ממנים פרנס על הציבור – אם אין קופה של שרצים ניסרחת מאחוריו"… וידעו חכמיהם מה שאמרו… (בפרשנות נרשם על כך: מי שאינו מסוגל לדאוג לעצמו – איך ידע לדאוג לציבור? ) אפלטון אמר את זה יותר טוב: מי שמעמיד עצמו להיות בתפקיד-ציבורי-בכיר הוא: או אידיוט או קרימינל…. ודי לחכימא…
שאפו, כרגיל, איציק גול