12.12.2017
לאושר יש משקל 
מיקה, נכדתי בת הארבע, עוברת באצבעה על שרטוט הוורידים הבולטים בגב כף ידי. סבתא, מה זה? צינורות דם בגוף, אני מסבירה, ואצלי – העור שקוף. אבל לי אין את זה, אומרת הזאטוטה. שתינו מתבוננת בגב כף ידה, עדיין תינוקית, שמנמונת, הגמומיות הקטנות ממיסות את ליבי. למה יש לך את זה? היא שואלת. מה את חושבת? אני מחזירה בשאלה. כי את סבתא, היא משיבה וממשיכה – סבתא, את זקנה? אני בולעת רוק. מה את חושבת? לא!!! עונה השובָבוֹנת בצחוק גדול, כאילו התכוונה רק למתוח אותי. והיות ואני יושבת וספר בידי היא מטפסת וחובקת אותי מאחור, ואדם, אחיה הקטן, אינו מבין את הענין, אבל מבין היטב היכן, עליו להיות –מטפס על אחותו. וכך תלויים על גַבִּי שני נכדי, מביטים בספר שבידי ומקשיבים רוב קשב.
ובזיכרוני עולה משפט שטבעתי עם הולדתה של מיקה, הבכורה בנכדי, החזקתי אותה בידי, תינוקת שאך נולדה, לאחר זמן כאבו זרועותי, "לאושר יש משקל" אמרתי.
הורי נמלטו מהונגריה ועלו ארצה בשנת 1946. מעולם לא הקדשתי מחשבה לעובדה שלא הייתה לי סבתא. ככה זה היה בשדרת התמרים בה גדלתי, ברמת-גן, גם לאחרים לא היו סבתות, ובכלל, מעט זקנים היו בשנות החמישים בארץ. כשהגיעה הסבתאות הופתעתי מעוצמת האהבה המידית שחשתי כלפי החבילה הקטנה, עטופה ומחותלת בחוזקה, רק פניה גלויות, לבנות, מרוחות במין חמאה, החומר המגן על העובר בעודו ברחם אימו. לימים לא רבים הצטרפו אליה אָדָם, אחיה הקטן, ודוֹר, בן דודה. אותה תופעה משונה חזרה על עצמה. ליבי פעם פעימה אחת ענקית, נפתח לרווחה, הרך הנולד נכנס לתוכו. וזהו.
איזה מין סבתא אהיה?
לנוּקִי, חברת ילדותי, אחות ליבי, היו שתי סבתות. האחת עוטפת, שמנה, רכה, לבנה בריח שטרודל ושלאגזאנה, וצליל נקישות כלי חרסינה עדינים, לידה ישב סבא בריח סיגרים, שניהם התגוררו בדירה אפלולית ונעימה מוקפים רהיטים כבדים מ"שם". סבתה השניה, ישראלית למהדרין, עמדה בגינתה באור שמש בוהק, זקופת גו, נועצת מבט ישיר ועז, שחורת עין ושיער ועברית שורשית, נטולת מבטא, משובחת לעילא ולעילא. שני הדגמים האלו חלחלו לתוכי מבלי משים ועלו רק בכתיבת טור זה.
דגם הסבתאות אינו נתון לבחירתי בלבד, יש לי שותפים – כָּלוֹתַיי, בָּנַי, ונְכָדַי עצמם. לא תמיד מקובלים עליהם רעיונותיי… בין כל אלה, וביני לביני, אני מנווטת, ממציאה עצמי כסבתא. ואני מגלה כי הדבר שחשוב לי לעורר אצל נכדי הוא המבט על העולם, הסקרנות, הפליאה, למראה מטוס שחולף, ציפור שעפה, עלה שנשר, פרח, דשדוש בשלולית ראשונה, ענן, טיפות גשם על הפנים, נהרות גשם זורמים על שמשת החלון, חרוזים מתחרזים, ההנאה שלעולם אינה נגמרת מחזרה אינסופית על שיר – "אצו רצו גמדים", "השפן הקטן" שמתעטש בקול, ושלושת הגמדים היושבים ומפטפטים מאחרי ההר… " הקצב הקבוע של דקלומים – "רוח רוח רוח רוח, בפרדס נפל תפוח", "לפרה האדומה, יש עגלה קטנה חומה"…
עם נכדַי אני חוזרת להיות לילדה שהייתי, בעלת העיניים הרעננות מלאות הפליאה, והשמחה כשהדברים מתקשרים אחד לשני בהיגיון כלשהו, וחלק מההנאה העצומה שלי בלהיות סבתא לנכדי היא שאני גם סבתא לעצמי. ועולות בזכרוני שורות שכתבתי פעם, מזמן –
הזקנה האינדיאנית
שאהיה
רוקדת ואלס
עם
הילדה הקטנה
שהייתי.
נכדי מעניקים לי את החוויה הזו, של סבתא זקופת גו (לא תמיד, אחרי ככלות הכל – "לאושר יש משקל" והגב שלי מתלונן תדירות…), שחורת שיער ועין, שהעברית שלה לעילא ולעילא, והיא מכירה את השירים ששרים בגן, והיא רכה, ועוטפת וקוסמת קסמים מדהימים כמו ביצה שנטרפת והופכת לחביתה, פתיחת תרמיל פרי יבש שנשפכים ממנו זרעים והמצאת סיפורים משונים מאד.
וכך, מתקיימים מחדש באותה סבתא שהיא אני, המבט הראשוני על הדברים, והפליאה מהעולם הזה. ואותה פליאה שנשחקה עם השנים והמירה עצמה בתחושה של אינדיאנית זקנה שכבר "ראתה הכל," והיא עייפה ועצובה מהחיים האלה, הפליאה חוזרת ואיתה האופטימיות והשמחה.
ועוד לא אמרתי דבר על הפינוק, הפינוק חיבוק סוכר צמר גפן ורוד מתוק שמחלחל בנימי הנימים הזעירים מזעֵיר, ומפחית את הכולסטרול הרע, רק את הרע, את הטוב הוא מעלה.
זו כמובן רק פאה אחת מפאותיו הצבעוניות של יהלום הסבתאות. יש אחרות… (ראה הערתו של מתי G. בהמשך)
* ישראל נטע / מתוך ספרו "השיר על הארץ" , הוצאת "כרמל", 2011
איך נשמר את הפליאה
ציפור נפשו של העולם החרב הזה
צילום: יהודה כץ
הירגזי של העולם החרב הזה
יונה מרחפת על בניה .
איך נשמר את הפליאה, אחותנו
הפליאה,
נפילת אפיים עולמית
פיצצת מרתף, פנינת אורניום
אחותנו.
איך נשמר את הפליאה
מפחד הקטרקט של חלונות הנשמה
אחותנו הקטנה
הירגזי של העולם.
וחג אורים שמח לכולנו!!!
נ.ב.
כמו תמיד, מתי G. קורא את הפוסט לפני פרסומו. "בסדר", הוא אומר, אני מביטה בו, "קצת **שמאלץ" הוא מוסיף, "שמאלץ זה טוב", אני אומרת וחוזרת למחשב.
* ישראל נטע, יליד 1956, חבר קיבוץ בארי בנגב הצפוני. איש מקרא בהשכלתו, מתפרנס בתחום המיחשוב, ומשורר בייעודו. ספרו הראשון צפון דרום מערב זכה בפרס יהודה עמיחי.
** "שמאלץ" ביידיש הוא שומן בעלי חיים נוזלי, בפרט שומן עוף. מקור המילה בגרמנית עתיקה[1]. המילה חדרה לאנגלית באמצעות מהגרים יהודים אשכנזים בארצות הברית. בדומה לכך, נקלטה בעברית באמצעות עולים בני תרבות זו. באנגלית-אמריקאית ובעברית המושג שמאלץ משמש בהשאלה לתיאור קיטש. דהיינו, סנטימנטליות מופרזת, בין השאר באמנות ובמוזיקה. (מתוך ויקיפדיה)
את כותבת כל כך יפה. להתענג על נקודות המבט והמלים המאאירות אותן בדיוק כה רב. וגם אצלי הקטנה נוגעת בקמטוטים המתנקזים אל שקערורית הצוואר ושואלת: למה. ואני לא שואלת למה, אלא: מה, רואים? כי כשיש נכדים שבוחנים בעשר עיניים ומדבררים את מראה עיניהם בלי פילטרים, לא תעזור שום התחמקות ממםגש עם הראי
תודה יקירתי על כתיבתך
תעזבי שמאלץ, יש כאן שמן זית כתית מעולה, שעושה טוב לגוף ולנפש.
ילדים זה שמחה, נכדים זה אושר ונינים על פי סבתא רבתא רותי זה מיישר את הגב, מרפא מכאוב, ומוריד את ממוצע הגיל.
אז נכונו לנו ימים.
מקסים,.
כתוב נפלא. יכולה להזדהות עם חלק גדול מהכתוב.
מדהים עד כמה הצלחת לתאר את התחושות והרגשות הדקים ביותר של הסבתאות
לא האמנתי. מפני שאני מזדהה בכל נימי נפשי…..
חג שמח ומאחלת לך עוד נכדים מקסימים….
שמאלץ או לא, אני התרגשתי..
מקסים ומרגש ❤️ איזה כיף לילדים שלי שיש להם סבתא כזו!
בדרכך הנפלאה, נומיק, הארת את כל הפינות . נהדר.
זו ילדותנו השלישית , למעשה: זו שהיינו בה חלפה, זו שחווינו עם ילדינו – גם היא עברה, והנה זו הנוכחית – בעת שיש לנו את התבונה לשים לב אליה על כל דקויותיה, בכל נימי נפשנו וליבנו.
היי נומיקן היקרה. כרגיל ריגשת גם אותי מאד ומשתפת אותך בחוויות שחווה עם נכדי יום יום.
הכל נכון! גם השמאלץ וגם השמן זית! אנחנו הרי פולניות באופי – איך אפשר לתאר אחרת את הכיופים עם הנכדים – ובעיקר בחגים.
אז…אתמול שאל נכדי הקטן (מצד בתי רחלי) "איך יכול להיות שלסבתא אלוש(זו אני) יש כל
כך הרבה נכדים כשיש לה רק 2 ילדים?" אכן צדק הזאטוט – כי אנחנו מאמצים את בנה של
חברתו של בועז(בני)והוא קורא לנו סבתא וסבא.ונכדותיו של מואיזי(בן-זוגי)גם קוראות לי
סבתא אלוש ועוד ועוד…כולם היו והינם נכדי – הביולוגים והמאומצים! ואיננו יכולות להתעלם
מהעובדה שהחיישנים שלהם עובדים ללא לאות!!!
וקוריוז מעניין עם נכדי-הבנים הקטנים – שאותם אני משתפת בהכנת מערכי השעורים שאני
מעבירה לעולות חדשות מצרפת(ביד שרה). הם אלה שמביעים את דעתם האם ללמד אותן
על צבעים,סתיו,במסעדה,בקפ"ח,בבנק,חיות וכו' והכל מתוך ספרי הילדים שבביתנו. ועל כך אני מסיימת באימרה "מכל מלמדי השכלתי ומ….נכדי יותר מכולם"!
שוב תודה לך על המאמרים המאלפים שלך. לא תמיד מצליחה להגיב – אבל תמיד נהנית
הנאה מרובה! דש חמה למתי ועדיין מברכת בחג אורים שמייח!!!