יום השואה, אפריל, 2020
סבי נהג לנשק אותי על עינַי
תוך ימים ספורים מיום שהשתחררו אבי וסבי ממחנה העבודה החליט אבי, שהיה אז בן עשרים ושלוש כי "אין מקום ליהודי מהונגריה". משהתכנסה שארית המשפחה, והתברר מי שרד ומי לא, הוחלט לעלות לארץ ישראל. אבי ושלושת אחיותיו הצליחו להגניב לאוניה גם את סבי, שהיה זקן בן 54, ולכן לא קיבל סרטיפיקט כניסה לארץ. הוא איבד את אשתו ואת שלושת ילדיו הקטנים. היות ואמרו לו שהוא זקן והיו לו סיבות טובות להרגיש זקן, הוא היה זקן. סבי נהג לנשק אותי על עינַי, ולומר לי שאני ריבִּית דְריבִּית שאז חשבתי שזה משהו מתוק שקשור לריבָּה, מפני שהוא גם היה מחבק אותי וקורא לי דְבש'לה וזִיס'לה. הכי אהבתי לשכב לצידו במיטה ולשמוע את הספור "כושי ונושי" מהספר "גן-גני" בעברית בנגינה הונגרית במבטא משונה בו הקמצים הפכו לחולָמים והאות "תו" הפכה לאות סמך. גם אהבתי להתבונן בו השכם בבוקר כורך את רצועות התפילין על זרועותיו, ומניח את התפילין בדיוק מעל השומה שהתנוססה במרכז מצחו והייתי בטוחה שהיא צמחה שם כדי להניח עליה את הקובייה השחורה והתפלאתי למה רק לסבא שלי צמחה שומה מועילה שכזו. סבי כבר לא האמין באלוהים, אבל, כך הצטדק, זה עניין של הרגל .
אימי ושתי אחיותיה עלו ארצה באותה שנה, 1946. כשהשתחררו ממחנה המעצר בעתלית נישאה אמי לאבי בחתונה צנועה בקיבוץ כפר גלעדי בו שהתה כל המשפחה בשנה הראשונה. אלא שהקיבוץ היה מוקף גדרות תיל ואחרי מחנה הריכוז אושוויץ ומחנה המעצר בעתלית אמי לא יכלה לחיות במקום מוקף גדר.
אבל כל הסיפור הזה נדחק לו פתאום לחזית, בעוד שאני בכלל התכוונתי לכתוב סיפור אחר. מה שהתכוונתי לכתוב היה: השבוע ישבתי במרפסת ביתי ופתאום ראיתי בגזוזטרת הבית מולי, אישה צעירה חובקת בזרועותיה פעוט מצווח מאושר, והיא מחבקת ומועכת אותו, טומנת חוטמה בקפלי צווארו, ונושקת את פניו, ופתאום התמלא כל גופי געגועים לנכדי אותם לא פגשתי כבר מספר שבועות קורונה, וזרועותיי, ובטני, ופי – נמלאו נתקפו כמיהה עזה ללוש את גופיהם הקטנים, ולהעתיר נשיקות על פניהם המתוקות, דְבש'לה וזִיס'לה, ריבִּית דריבִּית. והבוקר עלו בזיכרוני כל אותם גיפופים של אהבה, שפע של נשיקות להם זכיתי מדודותיי שלימדו אותי לאהוב ללא תנאי. פשוט בגלל שאני קיימת. ככה זה, הן אמרו, "במשפחה הונגרית", בה משך טקס נשיקות הפרדה ליד הדלת עולה על משך הביקור עצמו.
רשימה זו מוקדשת לסבי אִיזִידור, שלעולם דבש נשיקותיו מונח על עיני, לדודותיי שלעולם זרועותיהן חובקות אותי, וָואלִי, אָנִי ובֶּבֶּה, תהיינה מנוחתן עדן, ותיבדלנה לחיים ארוכים – אִירְצִ'י ויוּלְצִ'י.
ותמיד – לזכרם של הורי האהובים – ירדנה וחיים רובינשטיין, הידועים יותר בשמותיהם קָטִי ובַּנְדִי. אותם, ואת אחיותיו של אבי, תפגשו בסרט הדוקומנטרי שיצרתי בשנת 1997– "יהודי מהונגריה",
"A Jew from Hungary" (כתוביות באנגלית).
https://youtu.be/XJfWE1fcTQ8
נעמי יקרה, כמה מרגש לקרוא את דברייך, ולהזדהות! קל לדמיין את האהבה ללא תנאי שאת מתארת, למרות שלא הכרתי את סבך וגם לא את דודותייך, אבל הכרתי את הורייך, והחיוך והשמחה והאהבה שקרנה מהם, בהחלט מוכרת לי.
כתיבה נפלאה. נ פ ל א ה!
התרגשתי עד כי חשתי ממש את רפרוף נשיקת הסבא על עיניי, סבא –
שמעולם לא היה לי.
גם אם תחלופנה עוד אינסוף שנים, ובכל שנה תספרי את סיפור משפחתך, עדיין תרגשי. חיבוק גם מפה – ולהתראות בימים בריאים יותר, במהרה בימינו, אמן!
נעמיקה דראגו
כל הצלילים, הטעמים, מנגינת המבטא עם הניגון ההונגארי הנפלא, הצחוקים והריחות, הידיים הבשרניות המחבקות והציצים הענקיים לטבוע בהם – מפץ של …ועוד… העלית בי
או, יקירה, והסרט. – נפלא
וטוב שאהבתך היא "ככה זה" בהונגרית צחה טבולה בפפריקה
אואבת'תותך
כל הכבוד נעומי, ניסים עזרא
ראיתי את עצמי בסרט. גם אני בת ליהודים מהונגריה וגם בי זה חילחל, למרות השתיקה.