לפני שנים ספורות התרחשה אפיזודה מכוננת בחיי.
מיקה, נכדתי, שהייתה אז כבת שש, ישבה וציירה.
– מה את מציירת? שאלתי.
– טוסיק של גיברלטר, ענתה.
לא ייתכן שזה מה שאמרה, חשבתי. אפשר להסוות ליקוי שמיעה קל על ידי הפעלת אינטליגנציה גבוהה, אבל לא היה לי במה להיאחז. – טוסיק של גיברלטר? מה זה יכול להיות?
– מה? חזרתי ושאלתי.
– טוסיק של גיברלטר, חזרה הציירת.
לא נותרה לי ברירה.
– טוסיק של גיברלטר? חזרתי על צירוף המילים הבלתי אפשרי בנונשלנטיות מעושה.
הילדונת חדלה ממעשיה, והביטה בי בתימהון – סבתא, מה איתך? טוּטְסִי גיבורת על.
הנהנתי בראשי, כמובן, טוּטְסִי גיבורת על.
הקטנה המשיכה עם אותה גיבורת על, ואז שאלה: סבתא, מה זה טוסיק של גיברלטר?
ונענתה בפרץ צחוק.
– סבתא, מה מצחיק?
שזה נושא לפוסט אחר – סבתא, מה מצחיק?
באותו זמן התחלתי לשים לב שאנשים סביבי אומרים דברים מוזרים, ומלהגים שטויות יותר מהרגיל. במשפטיהם נשתלו מילים שאינן קשורות כלל למדובר – חלון, בלון, חלום, שלום, גלון… 
זכרתי היטב את המריבות הקולניות של דודתי ודודי הזקנים, כן אמרתְּ, לא אמרתְּ…
בעיה בדיסקרימינציה, הסביר לי ד"ר אייסמן, רופא אף אוזן גרון, וחשוב לא פחות, המחותן שלי, כלומר הסבא של הנכדים שלנו, שאנחנו בשותף – האוזן מתקשה להבחין בין ההברות השונות. הוא החזיק בידו את תוצאות בדיקה השמיעה, שהצביעו על כך ששמיעתי די בסדר, דא עקא, יש ירידת שמיעה בדיוק בתדרים של הדיבור, בוודאי מלמוליהם של בני דור ההמשך המלחשים פטפוטיהם, ובולעים מילותיהם.
– מכשיר שמיעה ישפר את זה?
– אמור לשפר, ברגע שמגבירים את הצליל קל יותר להבחין בין ההברות.
הרופא הסביר שיש חלון זמן במהלכו כדאי להתחיל להשתמש במכשיר שמיעה, גם אם המצב אינו קטסטרופלי. אם, כמו מרביתנו, דוחים את ההכרה בהזדקנותו של עצב השמיעה, עם הזמן העצב יתנוון ולא יצליח לפענח את הסיגנלים הקוליים גם עם המכשירים.
היות ואני מתנאה ברעמת שיער לבנה, ונראית "טוב לגילי", חשבתי שאין לי מה להפסיד מצמד מכשירי שמיעה ש"לא רואים אותם". מה עוד שמחקר קצר הוכיח ללא צל של ספק שמכשירי שמיעה מספקים גם גברים נאים, שיניים נהדרות, אושר, שמחה ויופי. ראו תמונות בהמשך (בהן לא נראים המכשירים שלא רואים אותם…)
קלינאית חביבה, מעין ממחברת מדנט סניף בת ים, התאימה לי זוג אוזניים, התקינה את האפליקציה בסלולרי, ו…ההרפתקאות התחילו.
בדרך לאכול דגים במסעדת תאיו, על שפת ים בת ים, נתנה בי אורה מבט אחד ואמרה בהפתעה:
– אוי, שמת מכשירי שמיעה באוזניים!
– מכשירים שלא רואים אותם! אני מציינת.
– כן, מסכימה אורה (חברה טובה) לא רואים בכלל!
שתינו צוחקות.
השכבתי את מיי הקטנה לישון. החדר החשוך היה שקט, כשלפתע הקפיצו אותי בבהלה צווחותיה של נועה קירל בתוך ראשי. זינקתי אל מחוץ לחדר ומצאתי את מיקה, שניצלה את העובדה שסבתא איננה והסלולרי נותר ללא השגחה, עומדת תוהה לאן נעלם הסאונד. הסרתי את המכשירים מאזני, והנחתי בנרתיק, אבל הסאונד לא חזר לסלולרי. מתי G. צלצל, אבל השיחה לא נשמעה. כעבור מספר דקות הבליחה ההבנה שהשיחה באוזניים והאוזניים בנרתיק, ואני שכחתי איך מכבים אותן.
בשבת הגיעו חברים של פעם, התחשק לי מוזיקה של פעם. דין מרטין של פעם מילא את החלל. ואז נזכרתי ששכחתי להרכיב את האוזניים. והרי זה בדיוק הזמן להשוויץ בהן ולשמוע היטב את השיחות הצפויות בין הסלט לפשטידה. אצתי רצתי לחדרי, ותחבתי את האוזניים לאוזניים. חזרתי לחברים ואז לפתע, בום, דין מרטין בתוך ראשי. קפאתי פעורת פה במרכז הסלון, התדהמה שיתקה את מוחי. החברים הביטו בי בתימהון. מה קרה? הסברתי, קצת מבולבלת. עידית הנחתה אותי על מה ללחוץ בסלולרי, עכשיו נזקקתי למשקפי הקריאה… איפה שמתי אותם? … עידית לחצה פה ושם, ודין מרטין יצא מראשי וחזר לזמר ברמקול, – https://www.youtube.com/watch?v=wmRHeKF2kdU.
למען האמת רציתי לשמוע אחד מפורסם, חברו של דין, אבל בשום פנים ואופן לא הצלחתי לשלוף את שמו ממאגר השמות … בערב נזכרתי – פרנק סינטרה.
עכשיו, כשאני כותבת את הפוסט, אצל השכן מלמעלה קודחים הפועלים בטרטור אורבני שנמשך כבר חודש. את זה אני דווקא שומעת היטב. אני תוחבת לאוזני את המכשירים, מחפשת בספוטיפיי רעש לבן, ומוצאת אינסוף אפשרויות בחירה בשירה – רוח על הנהר, גשם יער בפרברי עיר, ציפורים בנקיק סלע, גלים נשברים, שלווה על האגם (בשום מקום אין מקדח אורבני אצל השכנים מלמעלה). אני מחברת את האוזניים, ומרחפת עם הציפורים בנקיק למקום שכלל וכלל אינו בת ים מתחת למקדח רעשני ונחוש, ואפשר לכתוב שם בשקט ובשלווה על האגם.
אז זה המצב, שבועיים לאוזניים!
בברכת לשומעות ולשומעים הידד!
בהמשך תחריט של מתי G., על הכסא כתוב DEAF. אין לו מושג למה הוא עשה אותו בתחילת שנות השבעים בלונדון. אבל הוא שלף את הטרומפטה למעני. יפה מצידו. לא?
יואו, אני פוגשת את זה ביומיום, לא שומעת, לא מבינה, לא ברור לי, אמאל'ה, האופציה לא נשמעת מבטיחה🙄
דווקא בסדר, מרבית האנשים הפסיקו לדבר שטויות, אבל לא על כולם עובד מכשיר השמיעה שלי… חלקם ממשיכים עם זה.
אז
אולי
זה בכלל לא המכשיר
🙂 🙂 נפלא. ורק אוסיף שלא הבנתי על מה היית אמורה ללחוץ בטלפון כדי להבריח את דין הקשיש. והרי לך לקוי נוסף לטיפול. רק שמתי כאן. לידיעה.
גמני לא הבנתי. אבל עידית – כן.
האוזניות מחוברות לסלולרי, אני יכולה להגביר ולשמוע את מה שאת אומרת (וגם להחליש פטפוטים לא מעניינים)
אבל אז הספוטיפיי מחובר לאוזניים שלי במקום לרמקול, אז צריך ללחוץ על משהו…
מילא
איזה פוסט מקסים, נעמי, מתתי מצחוק. עוררת בי חשק ללכת לבדיקת שמיעה 🙂
go got it (: תמי
נעמי, צחוק בשבת בבוקר= בריאות. שולחת תכף להורי. 😁
נהדר, אם כך עשיתי את שלי…
וחיבוקדול שלוח מרחוק.
לא כל כך רחוק, רק בת ים, ועדיין… רחוק
נעמי יקרה
עם קריאת הפוסט שלך שגורם לצחוק אצל אחדים ושיקוף מצב אצל אחרים….למשל אצלי.
כל זמן שאצליח להפוך את הקושי שמתגלה עם הגיל להומור המצב עדיין נסבל ואני מקווה שכך ישאר ולא ידרדר אצלך ואצלי ונמשיך לצחוק .
אוהבת כמו תמיד את כתיבתך
קורה, כשפשוט אומרים את האמת – זה מצחיק.
בעיקר עם האמת היא אצל מישהי אחרת, אבל אנחנו מזהות אותה בעצמנו…
וחיבוקדול
אני כאן רק מביעה דעה אישית
"טוסיק של גיברלטר" מובן יותר מ "טוטסי גיבורת על"
ולעומת זאת דין מרטין בסאונד עוצמתי ברקע במפגש חברים אינטימי, זה היה מוזר 🙂
טוב שיש אותך כי אין עלייך דרלינגית
היי נומי. קראתי, נהניתי כרגיל – וחשבתי על עצמי… כבר שלוש שנים (כמעט) עם האוזניים, ועד היום לא ממש יודע על איזו מה״תוכניות״ ללחוץ באילו נסיבות…. בסה״כ נדמה לי שהמכשירים עוזרים לשמוע טוב יותר. עובדה: איתם, מספר הפעמים שאני שואל ״מה״, קטן יותר.
מישהו אמר לי שלא טוב להזדקן. עניתי לו שלא להזדקן זו אופציה הרבה פחות טובה😜
חמש שנים מאחוריך… מסכימה לכל מילה
איזה כיף לקרוא כרגיל, נעמי! המשיכי לשמח אותנו. שרק נוסיף לצחוק!
ערב חמים ונעים.
סמדר ברוקמן
נעמי עם אוזניים ובלי אוזניים מלאה את בעיניים ולבבות והרבה מויחין. תודה ותמשיכי לכתוב לנו ה תמיד נפלא. אוהבת
נעמי אני כל כך נהנית לקרוא אותך. את הכי מצחיקה אותי בעולם!!! סיטואציות מביכות הופכות אצלך לקורעות מצחוק. מסתכלת עליך ולומדת איך להנות מכל שינוי…
נעמי שלום!
בדיוק דקה אחר חצות.
סיימתי לגמוע את ספרך : סוגרת חשבון. פרשת התאבדות. אותו קלטתי בקפה ביקל במשכן האומנות בעין חרוד. כל פעם שאני מגיעה למקום בו יש ספרים והזמנה לבחור. העין והלב שולחים את היד ששולפת….שמה תשלום …ומודה על ההזדמנות.
יודעת ש"זכיתי באור מן ההפקר"…
ורוצה לומר לך תודה..
כותרות הפרקים היוו עבורי חיצי אור.
תודה לך.
שי אשבל ממעלה גמלא רמה"ג.