עלילות סוּכִּי וצִיפְּרָא – ישישים חסרי מנוח

כבר הרבה זמן שהתחשק לגברת צִיפְּרָא להתנסות. מר סוּכָּר התלהב פחות.
– סוּכִּי, אמרה לו צִיפְּרָא, אתה בן שמונים, אני בת שבעים ואחת, מה כבר יכול לקרות?
וכך, באחד האמשים, הפתיע מר סוּכָּר את הגברת צִיפְּרָא כשהתיישב לידה, ובכף ידו הימנית רטט בקבוקון קטן צבעו ענבר כהה, ובתוכו נוזל מסתורי. ידו הימנית של מר סוּכָּר רוטטת, רטט ראשוני שהרופאה הציעה להתגבר עליו עם כוסית וודקה, וזה היה נחמד מאד, אבל היד לא התרשמה והמשיכה לרקד.
– טיפה אחת, אמר מר סוּכָּר.
– טיפה אחת, חזרה אחריו גברת צִיפְּרָא.
– מה כבר יכול לקרות?
– מה כבר יכול לקרות?
– תוציאי לשון.
גברת צִיפְּרָא הוציאה לשון גדולה רחבה וורודה ומר סוּכָּר הפך את הבקבוקון וניער אותו מעל לשונה. כלום לא קרה. מר סוּכָּר ניסה שוב. כלום לא קרה. הוא ניער את הבקבוקון מעל כף ידו. הטיפה עדיין סרבה לטפטף את עצמה.
– תביא, תביא את ההוראות, אמרה צִיפְּרָא.
סוּכִּי שלף את דף ההוראות.
– אוי, זה אותיות נורא קטנות, תביא את המשקפיים.
ישבו השניים על הדף רכונים, בקצה חוטמם משקפיים רכובים, וניסו לפענח את ההוראות שרטטו בידו של סוּכִּי, עד שצִיפְּרָא חטפה את הדף.
– יש כאן ציור של כפית.
הלך סוּכִּי והביא כפית.
– צריך להחזיק את הבקבוקון ישר במאונך, ולא באלכסון.
ניער סוּכִּי את הבקבוקון ישר במאונך מעל הכפית. אבל הטיפה נשארה כלואה בתוכו.
– כתוב שצריך לחמם את הבקבוקון בין הידיים.
לסוּכִּי יש ידיים חמות, זאת אחת הסיבות שצִיפְּרָא אוהבת אותו. הוא גלגל את הבקבוקון בין כפות ידיו, ואז הפך אותו ישר במאונך ולא באלכסון. טיפה עגולה שמנה וכבדה צנחה לתוך הכפית. שניהם התבוננו בה בסקרנות. ואז ככתוב בהוראות, צִיפְּרָא הכניסה את הכפית אל מתחת לשונה, ומשכה אותה החוצה לאט.
– יש לזה טעם של אקליפטוס, אמרה.
סוּכִּי בלע את הטיפה שלו.
– נכון, אמר, יש לזה טעם של אקליפטוס.
– לא שאי פעם אכלנו אקליפטוס.
צִיפְּרָא המשיכה לקרוא את ההוראות.
– אוי, הם ממליצים לשתות משקה ממותק חצי שעה לפני.
סוּכִּי נפנף בידו.
– שטויות, אמר.
– הם ממליצים לאכול ארוחה קלילה חצי שעה אחרי.
שוב נפנף סוּכִּי אותו נפנוף מבטל.
– אוי סוּכִּי, כתוב פה שזה גורם לנפילת סוכר.
הם חיכו חצי שעה, ומשלא קרה כלום סיכמו שהיו צריכים לקחת יותר מטיפה שמנה אחת, והלכו למיטה. מר סוּכָּר שלח את ידו לעברה של גברת צִיפְּרָא, והיא התקרבה אליו. אחרי מספר דקות גנח מר סוּכָּר:
– זה הרדים לי את הצ'וּפְּצִ'יק.
אבל הצ'וּפְּצּ'יקִית של גברת צִיפְּרָא דווקא התעוררה, והיא סיימה את המעשה במו ידיה.
בשעה שלוש ושבע דקות לפנות בוקר, צִיפְּרָא תמיד מעיפה מבט אוטומטי בספרות האדומות בשעון האלקטרוני כשהיא מתעוררת. אז בשעה שלוש ושבע דקות התעוררה חלקית מחלום בו חלמה שיש לה סחרחורת, ואף אמרה לעצמה בחלום, שלא יכול להיות שיש לה סחרחורת כי היא ישנה, וזה רק חלום. בכל זאת פקחה מעט את עיניה והיה נדמה לה שהיא רואה את דמותו של סוּכִּי מתנודדת בחדר.
– צִיפְּרָלֶקְס, אמר בחדות.
היא נדרכה מיד, שכן רק לעיתים נדירות מר סוּכָּר פנה אליה בשמה המלא.
– יש לי סחרחורת, אמר והתיישב על המיטה. תביאי לי כוס מים.
– אוי, זה בטח נפילת סוכר.
קפצה צִיפְּרָא מהמיטה, אצה רצה למטבח, שברה חתיכה מטבלת השוקולד, מזגה מים קרים לכוס, ומיהרה לחדר השינה. מר סוּכָּר נגס בשוקולד, לגם מים והמשיך להרגיש רע.
– איזה מטומטמים אנחנו, אמרה צִיפְּרָא, מה חשבנו לעצמנו? בחיים לא נעשה את זה שוב.
צִיפְּרָא חזרה למטבח, היא חשבה שגם אם באיחור של כמה שעות, כדאי שיאכלו משהו שיספוג את השפעת הטיפה ההיא. ואז הגיעה הסחרחורת, גופה החל לעקצץ, היא נשענה על משטח השיש ואזרה את כל כוחה כדי לא להתעלף ולא ליפול. לא בזמן שסוּכִּי בעצמו עומד להתעלף.
– צִיפְּרָא! שמעה את סוּכִּי קורא לה. היא לא הייתה מסוגלת לענות.
– צִיפְּרָא! נשמעה צעקתו המבוהלת של סוּכִּי.
היא החלה לעשות דרכה אל חדר השינה כשראתה את סוּכִּי מתנודד מולה.
– מה קרה? למה את לא עונה?
בעומדם במסדרון אחד מול השני, עלה בדעתה שהם נראים כמו זוג הזקנים הבלויים בקריקטורות שהיו בעיתון פלייבוי. היא החלה לצחקק:
– סוּכִּי, אני הולכת להתעלף.
– אל תתעלפי.
– איזה מטומטמים אנחנו. איזה מטומטמים אנחנו.
– אל תתעלפי, בואי למיטה.
יד ביד דידו לחדר השינה. צִיפְּרָא השתרעה על המיטה בפישוט אברים.
– איזה מטומטמים אנחנו. איזה מטומטמים אנחנו. בחיים לא נעשה את זה שוב.
סוּכִּי השתרע במיטה לצידה.
– ככה ימצאו אותנו בבוקר. יכתבו בעיתון – "נמצאו שני ישישים במיטתם".
הם צחקקו והמשיכו להרגיש רע.
– אתה יודע סוּכִּי, חשבתי על זה ואולי, אבל ….
צִיפְּרָא השתתקה. היא ראתה את המילים שאמרה משייטות באוויר, מטפסות מעלה בעקלתון, כמו שורת ציפורים נודדות, המשך המשפט לבש צורה של תִמרת עשן קלה ודקיקה.

– צִיפְּרָא
– מה?
– מה רצית להגיד?
– אין לי מושג.
הם צחקו, ושכבו בשקט אחד ליד השני. אחרי זמן אמר סוּכִּי:
– אני מחכה.
– לְמָה?
– שתשלימי את המשפט.
עכשיו געו בצחוק בלתי נשלט, והמשיכו לצחוק, צחקו וצחקו, ואז צחקו עוד.

בבוקר אמרה צִיפְּרָא:
– בפעם הבאה נשתה משקה ממותק חצי שעה לפני ונאכל ארוחה קלילה חצי שעה אחרי.

לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו!!!