"מי שחי בנגב לא יכול שלא להתמלא תקווה"
נפלה לידי זכות גדולה, לכתוב ספר דוקומנטרי על הקמת פרויקט ואדי עתיר והתפתחותו לאורך השנים. הפרויקט הוא יוזמה משותפת של הקהילה הבדואית בנגב, ושל המעבדה לקיימות שבסיסה בניו יורק. וזכות נוספת לי – לחלוק איתכם את הסיפור המופלא, ואת האנשים הטובים שממשיכים לעשות את שלהם ומתכננים שנים קדימה, גם בימים האלה… בשבוע שעבר חגג הפרויקט יום הולדת 17 להקמתו באירוע רב משתתפים, שכל אחד מהם תרם משהו לקיומו של הפרויקט.
אבל לפני החגיגה נחזור לרגע להתחלה.
ברווז משייט בגב מים / וואדי עתיר / נגב / ישראל / 2017
התבוננו היטב בתמונה. מה מיוחד בה? לכאורה צילום חסר ייחוד, ברווז משייט בשלווה על אגם מים. זו אפילו אינה תמונה של צלם מקצועי. ראינו תמונות יפות מזו. ובכל זאת, בחרתי לפתוח איתה.
מדוע?
מה שמייחד את התמונה הזו הם דווקא הדברים שאינם נראים בה, כמו העובדה ש"האגם" אינו אלא גב מים באזור מדברי צחיח בנגב, בדרום ישראל, בפרויקט ואדי עתיר הסמוך ליישוב הבדואי חוּרָה. הברווז, ענפי העץ, וודאי שהמים עצמם, שנאגרו ממי גשמים, אינם אופייניים לאזור. צינורות ההשקייה מרמזים כי יד אדם בדבר.


הימצאותם של אלה במקום הם תוצאה של מאמץ אדיר וממושך של ד"ר מייקל בן-אלי, מייסד המעבדה לקיימות בניו יורק, וד"ר מוחמד אלנבארי שהיה אז ראש מועצת היישוב הבדואי חוּרָה, והיום עומד בראש מספר עמותות לקידום הבדואים בנגב.. שני אנשי חלום שהאמינו ששינוי אפשרי והציבו לעצמם מטרה – להקים פרויקט המשלב מסורת בדואית רבת שנים עם חדשנות, על בסיס תפיסה הוליסטית של קיימות, המבוססת על פיתוח בר-קיימא וכוללת היבטים קהילתיים, סביבתיים, טכנולוגיים וכלכליים. הפרויקט מדגים את עקרונות הקיימות כפי שפותחו על ידי המעבדה לקיימות, ובזה ייחודו. מייקל ומוחמד, צמד "המשוגעים" כפי שם מכונים בחיבה רבה ובהערכה עצומה על ידי שותפיהם לדרך, הצליחו לרתום למשימה כוחות רבים, פרטיים וממסדיים, ליצור שיתוף פעולה מלא בין יהודים לבדואים, בין שבטי בדואים שונים, בין גברים ונשים בדואיות שעובדות בפרויקט, חלקן בתפקידי ניהול, בין משרדי ממשלה ומערכות המנהל הציבורי המסורבלות, לגייס כספים מתורמים, ולהוציא את התוכניות לפועל.

מי שחי בנגב לא יכול שלא להתמלא תקווה, אומרת לי הרופאה ד"ר יסמין אבו פריחה (35), חברת הועד המנהל של הפרויקט. למשפט הזה גבות עיני מתרוממות בפליאה. יסמין מסבירה: בנגב מתקיים דו קיום בפועל, יש עיר מרכזית אחת – באר שבע, לשם מתנקזים כולם. ערבים וישראלים חולקים את המרחב בבתי קפה, בחנויות הבגדים, באוניברסיטה בכל מקום. וכמובן בבית החולים סורוקה, שם חלק עצום מצוות הרופאים והרופאות, האחים והאחיות, הסניטרים והחולים עצמם – הם ערבים / בדואים. יסמין עצמה היא רופאה, מומחית לרפואה פנימית בבית החולים סורוקה וב- 7 לאוקטובר הייתה כוננית, היא מתארת את חדר המיון כ"שדה קרב", ואת ההתגייסות של אנשי הצוותים הרפואיים הערבים כ"צו 8 שלנו". "לא היה רופא, או איש צוות ערבי שלא התייצב לעבודה באותו יום, ובהמשך. וזה מעורר תקווה." ואכן, נדמה לי ש"התקווה" היא הכוכבת של היומולדת. התקווה ואנשים טובים, מצוינים, שלא מאמינים בתרבות של קורבנוּת, שמאמינים ביכולת שלהם לשנות למרות התנאים הקשים, שפועלים לשינוי המצב – ומצליחים.
וכך, מכל קצות הארץ הגיעו לגיגה כמאה איש ואישה. את האירוע הנחה נמרוד רוגל, מנ"כל ואדי עתיר. מר חבאס אלעטאונה, ראש מועצת חורה, פתח בנאום קצר בערבית ובעברית, ואחריו בנאומים קצרים (להפליא) מוחמד אלנבארי, מייקל בן אלי, וסילבן שלום. מרבית הזמן הוקדשה להתרועעות של אנשים שלא נפגשו זמן רב. פרופסור ג'ימי ויינבלט שהעניק לפרויקט את המטריה האקדמית שליוותה את השנים הראשונות בחשיבה בתכנון ובבנית היסודות. הגיע השר לשעבר סילבן שלום, שהיה אז השר לפיתוח הנגב והגליל ולפיתוח אזורי, והצליח להביא החלטת ממשלה שתמכה בפרויקט, הגיע פרופסור יצחק מאיר (סאקיס), ופרופסור סטפן לואי, וד"ר עמיר מור מוסרי, אנשים שהקדישו את חייהם לחקר המדבור. הגיע הכלכלן פרופסור גלן יאגו, שמפתח מודלים כלכליים להיתכנות רווחים, בהתאם לעקרונות חברתיים ולעקרונות הקיימות, הגיעו רועי הצאן שתרמו את הידע שלהם ובראשותם- איברהים אל אטרש (ששלוש מבנותיו רופאות בבית חולים סורוקה, ובנו לומד רפואה), הגיע מנהל בית הספר הבדואי – שחאדה אבו -סבייט, שאחראי לצמיחת דורות של בדואים משכילים, ביניהם ד"ר מוחמד אלנבארי עצמו. מייסדי הפרויקט כמו גאדיר הני, שהייתה המנהלת האדמינסטרטיבית ומנהלת מרכז המבקרים וקידמה נשים בכל מקום שהייתה, ועדיין עושה זאת היום, בעכו. יוניס נבארי הצנוע, שהיה מנכ"ל הפרויקט בתחילה, ובגמישות ויצירתיות מצא את הדרכים המתאימות ליישום, והיום הוא חבר הוועד מנהל. איציק זיוון, המחויב בכל נימי נשמתו לפרויקטים של פיתוח בנגב, בהתנדבות, ואף שימש מנכ"ל בתחילת הדרך. העיתונאי נוואף אלנבארי שהשתתף בקבוצות החשיבה הראשונות. ועוד רבים וטובים, בדואים ויהודים, נשים וגברים, אקדמאים, אנשי שטח, ואנשי המנהל הציבורי, כמו איל חיון, סגן ראש אגף הסדרה וממונה פשרות קרקע להתיישבות הבדואים בנגב, שמגיע לו שאפו גדול על כך שטרח עד מאד והצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולהשיג שטח של 400 דונם לפרויקט שהיה מקובל גם על המנהל וגם על שבטי הבדואים השונים.
צוות העובדים הנוכחי ארח בגאווה את פני הבאים, נמרוד רוגל – המנכ"ל האנרגטי ומאיר הפנים, ויד ימינו – חגית מייזל, ושרית פרץ מנהלת התפעול שהצטרפה לאחרונה, בלט בכפיה על ראשו עלי אלהאוושלה, שחולש על שדה צמחי המרפא, ויוצר חליטות מרפא ומוצרי קוסמטיקה. ג'מילה אבו-כף, מנהלת בית הספר החקלאי במקום, ואשת "הקיימות" שעברה את קורס הבוגרים של המעבדה לקיימות ניו-יורק, באיים הקנריים. וצוות העובדות במקום. וסליחה ממי שלא הזכרתי את שמו. קצרה היריעה.
הביטו בתמונות, ובסופן – הזמנה לפעילויות חנוכה בפרויקט ואדי עתיר. בואו!!





























מוזמנים לבקר בכל עת במיוחד בחג החנוכה . אז צאו לדרך. זה הרבה יותר קרוב ובטוח ממה שאתם מעלים בדעתכם. המון פעילויות לילדים, והרחבת אופקים למבוגרים. במקום גם חנות עם מוצרי החווה – מוצרי חלב נהדרים של עיזים וכבשים, ממליצה מאד על האבן יוגורט, החמאה, הג'יבנה, חליטות תה, דוגה-זעתר נפלא, ועוד.

לינק לכתבה שהופיעה השבוע בעיתון "ישראל היום"
https://www.israelhayom.co.il/food/food-news/article/16954863
פרויקט ואדי עתיר https://projectwadiattir.com/
המעבדה לקיימות, ניו יורק – https://sustainabilitylabs.org/
תגובה אחת
השארת תגובה
ממלא תקווה שכ"כ חסרה בימים אלו
איזו זכות נפלה בחלקך לתעד ולכתוב את זה
ואיזו זכות נפלה בחלקם שאת עושה את זה.