Where am I?

בוקר אחד התעוררתי במיטתי ולא הייתי שם. זאת אומרת פקחתי עיניים, החלק של בעלי עליו השלום היה, כצפוי, ריק. לא שאלתי את עצמי איפה הוא, את זה דווקא זכרתי היטב. אבל משום מה החלק הריק של המיטה נתן לי הרגשה שאני אינני שם, שקמתי והלכתי לאנשהו. ולכן מה ששאלתי היה "איפה אני?" לא במובן שלא ידעתי היכן אני נמצאת. אלא "איפה אני אם אני לא במיטה? לאן הלכתי?"
אחוזה בשרעפי שינה, שיחזרתי את ליל אמש. אתמול היה יום רביעי, אם כך היום יום חמישי, ובשמונה וחצי נקבעה לי פגישה. הבטתי בשעון. השעה הייתה שבע וחצי, אם כך וודאי עוד לא יצאתי לפגישה, ואני בבית. בובה רבצה על המזרון שלה, והתבוננה בי בציפייה לארוחת הבוקר שלה. עקבתי אחר מבטה ואז גיליתי שאני כאן, במיטה.
התחלתי לצחוק. נזכרתי בסיפור מספר לימוד האנגלית שלי, שנקרא "where am I?" והוא סיפר על פרופסור מפוזר שקם בבוקר, מצא את הבגדים שהכין ערב קודם על הכסא (הוא כבר ידע שהיה מפוזר וניסה לארגן את הבוקר בצורה יעילה יותר) עבור עצמו, אבל לא מצא את עצמו. הוא חיפש וחיפש עד שמצא פתק בכיס הבגד ובו היה כתוב "אני במיטה". הפרופסור חיפש את עצמו במיטה, אבל נתקף תבהלה נוראית מפני שלא היה שם.
זכרתי את האיור בשחור לבן, את רעמת הבוקר הפרועה של הפרופסור ואת משקפיו הרכובים על קצה חוטמו. אהבתי את הסיפור הזה. הוא הקסים אותי. חזרתי וקראתי אותו עוד ועוד. פעם אחר פעם הייתי מופתעת יחד הפרופסור שבסופו של דבר, כך אני מקווה עבורו, מצא את עצמו, ופעם אחר פעם התפוצצתי מצחוק.
ואז חשבתי על בעלי שנפטר בפתאומיות נוראית. באיזשהו מקום קראתי שמיד לאחר המוות הנשמה עולה למעלה ומתבוננת למטה על הגוף ועל המקום אותם עזבה. שאלתי את עצמי האם היה מופתע, האם הצטער. שמחתי שראה את עצמו כאילו נרדם, ישן בשקט, מסודר ונקי.
המבט למעלה הבהיר לי לפתע מה מקור תחושת היתמות שלי בחדר השינה. ההרגשה המתמדת ש"משהו לא בסדר".
בעלי עליו השלום ואני חלקנו מיטה שלושים וחמש שנים. לא כך באשר לשמיכה.
לאחר כשלושים שנות נישואים, הייתי חייבת להודות בפני עצמי, כי השינה לצידו של "הלוויתן המתהפך," הנוחר עמוקות באוזני, אינה תענוג גדול. בצד השני של המיטה, שם שכבתי אני, פעלו את פעולתם שינויים הורמונאליים שיפה להם השתיקה, והפכו את שנתי שלי לקלה ורגוזה.
חלוקת השמיכה נראתה בעיני צעד יעיל ומתבקש, ויחד עם זה חילול קודש אמיתי.
הורי עדיין חולקים אותה שמיכה, למעלה משישים שנה.
פעולת גישוש קלה אצל חברותי (על מה נשים מדברות) העלתה כי עבור מרביתן, אם כי לא כולן, השמיכה אינה פריט של קדושה.
הסתבר לי כי חברתי, זו הנשואה באושר מונוגמי קרוב לארבעים שנה, כה העריכה את שנתה העריבה, עד כי למרות שנישאה בגיל אדיוטי לגמרי (תשע עשרה), כבר אז, למרות היותה שטופת מפלים של פרומוני אהבה מטמטמים, הודיעה לבעלה כי אהבה היא אהבה ושינה היא שינה. ומהלילה הראשון ישנו בשמיכות נפרדות.
אהבתם לא נפגמה במאומה עקב הסידור הנוח הזה.
חברות אחרות גלו את אזני כי לאחר כמה עשורי שמיכה משותפת, זנחו גם הן את תנוחת הכפיות שאהבנו כל כך, ועברו לפוזות תכליתיות יותר שהתאימו לשמיכות נפרדות.
נפלה החלטה במיטתנו. שמיכת הפוך נוצות אווז, שהורי רכשו לחתונתנו במיטב כספם, נמסרה לטיפולם של אנשי מקצוע מנוסים ועברה ניקוי ומילוי מחדש. הלכה שמיכה אחת ישנה וגדולה – חזרו שתיים קלילות, רעננות, כרסן תפוחה נוצות אווז טריות. המומחים הבטיחונו נאמנה, שאיכותן של אלו (הנוצות) לא נפלה מזו של הישנות של אז, כשאווז היה אווז.
אימי נדאגה קלות, אבל חששותיה התבדו. חיי הנישואים שלנו לא הושפעו מהשינוי הדרמטי. שנתנו, לעומת זאת, השתפרה פלאים.
אבל כעת, למרות כל ששמעתי בזכות השינה באלכסון, אני המשכתי לישון בצד שלי, וכשקמתי, פרשתי יפה את השמיכה הבודדת על המחצית שלי, המחצית השנייה נותרה ריקה. אבד האיזון המופלא של שתי שמיכות זהות שנחות לבטח זו בצד זו בסימטריה מופתית. וזה היה עצוב. מאוד.
רק באותו בוקר, כשהלכתי לאיבוד במיטתי שלי, הבנתי את הבעיה.
בניגוד לדברים רבים אחרים, את הבעיה הזו יכולתי לפתור.
קניתי שמיכה זוגית גדולה ורכה, והתכרבלתי בתוכה בתחושת שפע מפנקת. שוליה גדשו את המיטה כולה, וכשקמתי פרשתי אותה גולשת ומשתפלת מעבר לדפנות.
אפשר היה לראות שהמיטה, שהשיבה לעצמה שיווי משקל מסוים, מרגישה טוב יותר והיא מודה לי. שתינו ידענו שזה טיפשי, אבל זה עבד.