יוּלְצִ'י מִיצִ'ינַלְס אוהבת לטייל ברחבי העולם.
במסעותיה היא נוהגת ללקט חפצים מוזרים ובלתי-שימושיים. כך התגלגל לביתם לוכד-חלומות שהביאה משבט אינדיאנים בקנדה, (מעולם לא הצליחו ללכוד אפילו חלום אחד). צמד דוקרני מתכת לדרבון פילים, מזכרת ממסע בהודו (שימשו לגירוד הגב הרחב של יוּקְלִי). צנצנת יין בתחתיתה נח סליל נחש שחי פעם בסין. (אורחים בלתי-רצויים נמלטו על נפשם כאשר יוּקְלִי הציע להם בחביבות את "משקה הבית"). ופעם אחת קרה, שיוּקְלִי מִיצִ'ינַלְס חזר הביתה מאוחר בלילה ובהלת מוות אחזה בו כשנתקל בשריון ברזל (ריק) של אביר תורכי שחזר עם יוּלְצִ'י מאיסטנבול באותו יום.
כשיוּלְצִ'י חוזרת מטיול, תמיד מבעבעת התרגשות של הפתעה. מה תביא אתה הפעם?
לפני שלושה חודשים היא חזרה מטיול באיי יוון לקְרַמְפּמְפּוֹל, שם גרים הקְרַמְפּמְפּוּלים. היא הושיבה את משפחתה סביב שולחן המטבח, עליו היה מונח התיק שלה. הגבות העבותות שלה זרחו ונקודות אור פיזזו בעיניה, שזה סימן שהיא מצאה משהו חדש.
על כרסו הענקית של יוּקְלִי, בעלה, התרגעה פלומת התלתלים. בסתר לבו הוקל לו. לא נראו שום חבילות משונות באזור. לפחות זה לא משהו גדול שיחייב אותו להפשיל שרוולים ולהסיע את רהיטי הבית אנה ואנה עד שהמשהו הגדול ויוּלְצִ'י יחושו שמצאו את המקום הנכון להשתלבותו בחייהם.
שערת כף ידו של פֶפָלֶה הציצה כפֶרִיסְקוֹפּ זהיר, מנסה לנחש מה הביאה אמו הפעם.
שלושת שערות קצה חוטמה של דוּנְדִי, קיפצצו בסקרנות עולצת.
שלושתם נדהמו כאשר יוּלְצִ'י שלפה מהתיק את חֲדַר הַלא-כְלוּם. היא מצאה אותו בטָאוֹס שנמצאת באי היווני פָּארוֹס. טָאוֹס שוכנת על גבעה שחורצת לשון יבשה זהובה לים המקיף אותה משלושת צדיה. היא מקום קסום שחֲדַר לא-כְלוּם יכול לקרות בו. החדר כל-כך מצא חן בעיני יוּלְצִ'י, שהיא הכניסה אותו לתיק והביאה הביתה. היה קל מאוד לקפל אותו לתוך התיק מפני שלא היו לו קירות, לא הייתה רצפה, אפילו דלת לא הייתה. לא-כְלוּם.
יוּלְצִ'י הסבירה שבחדר הזה לא עושים כלום ואפשר גם לומר שעושים לא-כְלוּם. פשוט יושבים שם בשקט, לא זזים, לא מנידים עפעף. אפילו אם מדגדג באף לא מזיזים אצבע ולא מגרדים. שמים לב אך ורק לאוויר שנכנס לאף כשנושמים, ויוצא כשנושפים. זה הכול.
ה"לא-כְלוּם" הזה בכלל לא התאים ליוּלְצִ'י שהיא אישה פעלתנית וחובבת תחביבים מושבעת. היא מגדלת קישואים אורגניים באדנית התלויה במרפסת, מתאמנת בקראטה במועדון השכונתי, ושרה במקהלת הזייפנים של קְרַמְפַּמְפּוֹל. בכל אופן, היא תמיד עושה משהו.
יוּקְלִי ידע את כל זה טוב מאוד, לכן הוא לא הבין.
"אז מה זה הלא-כְלוּם הזה? בשביל מה זה טוב?" שאל משועשע מההתלהבות הכתומה שלה. יוּלְצִ'י צחקה ולא הסבירה יותר. וגם זה היה משונה, כי תמיד יש לה המון מילים והיא מסבירה הכול בקול רם וברור ובפרוטרוט מפורט שנועד להבטיח שהשומעים יבינו בדיוק. אבל דווקא לחֲדַר הַלא-כְלוּם לא היו לה מילים.
"אני אהיה זֶן-מָאמָא," אמרה, חיוך שובב בעיניה.
"את תהיי מה?" שאלה דוּנְדִי, שערות קצה חוטמה מזדקרות בפתיעה.
"זֶן-מָאמָא," ענתה יוּלְצִ'י.
תלתלי פלומת כרסו של יוּקְלִי נעו מוטרדים, "מה זה זֶן מָאמָא?" הוא שאל.
"אָה," ענתה יוּלְצִ'י, "זאת אמא שיודעת תמיד מה טוב לילדים שלה. יש לה המון סבלנות והיא לא מתרגזת עליהם. ובכלל, היא אישה שלווה ורגועה מאוד."
שלושתם שתקו. כל אחד שתק שתיקה אחרת. פֶפָלֶה חשב שיוּלְצִ'י היא אמא מספיק טובה והוא לא צריך זֶן-מָאמָא. דוּנְדִי התאכזבה. שלושת השערות השובבות שצמחו בקצה אפה צנחו בחוסר עניין. כל העסק הזה היה משעמם לגמרי. יוּקְלִי עיווה את פניו בספקנות. הוא לא חשב שיוּלְצִ'י תוכל להיות זֶן-מָאמָא כזאת, (כי אז היא לא תהיה יוּלְצִ'י). אבל הוא הבין שזה חשוב לה, וזה הספיק. הם הניחו את החדר המסתורי במרפסת השמש, ליד אדנית הקישואים, וחיכו לבאות.
הם חשבו שחֲדַר הַלא-כְלוּם הוא שיגעון חולף. כמו שיגעון קליעת החלות שאחז בה פעם, או קורס שרברבות לבעלי ידיים שמאליות.
אף אחד משלושתם לא חשב שהחדר ישפיע על חייהם.
אבל הם טעו, כולם.
השארת תגובה