בּיטוּלָה, יוֹמַן עֲבוֹדָה 1

הסיפור הזה מתחיל מזמן. ממש מזמן, למען הדיוק – 4.3.1943.
ואפשר גם כשבועיים קודם לכן כאשר סניורה דוֹנָה קִמְחִי, שהייתה מילדת, אמרה לבתה בֶּלָה גרינברג לבית קמחי "בואי בִּיתִי, נצא אל הכפר, שם האוויר טוב יותר, האוכל בריא יותר ותהיה לך לידה טובה". הייתה סיבה נוספת ליציאה מהעיר לכפר. האווירה הייתה מתוחה לקראת פלישת הגרמנים והסכנה שנשקפה ליהודים. וכך יצאו מסְקוֹפִּיֶה הזוג הצעיר, בֶּלָה גרינברג ובעלה לֵאוֹ גרינברג, יחד עם סניורה דוֹנָה להתגורר סמוך לעיר קומנבו, במקום בו הייתה תחנת קמח . ב- 4.3.1943 נולד בשעה טובה בן זכר בריא ושלם. האב הצעיר והמאושר יצא לסְקוֹפִּיֶה כדי להביא מוהל. כאשר ראו אותו אנשי העיר צעקו אליו "ברח על נפשך, לקחו את כל היהודים".
לֵאוֹ ברח חזרה אל תחת הקמח, שם חיה המשפחה הקטנה בהסתר. לאו היה מהנדס והוא הפעיל את תחנת הקמח, מצרך יקר המציאות בשעת מלחמה. המשפחה הנוצרית בעלת תחנת הקמח שמרה על בני חסותה לאורך כל שנות המלחמה.
ב – 4.3.1943 הורו הגרמנים לבולגרים להתחיל לבצע את השמדת יהודי יוגוסלביה.
ב – 11.3.1943, ביום בו הייתה אמורה להתקיים ברית המילה, נלקחו יהודי סקופיה ברכבות למחנה הריכוז לטרבלינקה, משם לא חזרו. משפחות קמחי וגרינברג נספו כולן.
לתינוק, שלידתו הצילה את חיי הוריו וסבתו, ניתן השם מַתִּתְיָהוּ, מתת האל.
מתתיהו, המוכר יותר כ"מַתִּי גרינברג", הוא התינוק היהודי האחרון שנולד במקדוניה ושרד.
בדיעבד התבררו העובדות הבאות, (לקוח מתוך ויקיפדיה, ערך "סקופיה".)
"ב-22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב, ראש "הקומיסריון לשאלות יהודיות בבולגריה" הסכם עם תיאודור דנקר על מסירת 12,000 יהודי תראקיה ומקדוניה לגרמנים, כשלב ראשון לקראת גירוש כל יהודי בולגריה. הרכוש הפרטי והקהילתי היהודי יועד להחרמה על ידי השלטונות. ב-11 במרץ בשעה 06:00 בוצעה אקציה בכל רחבי מקדוניה ויהודיה ובכלל זה יהודי העיר סקופיה רוכזו בבית החרושת לטבק מונופול הסמוך לתחנת הרכבת אשר בעיר. 7,000 יהודים הצטופפו בתנאי רעב, תברואה לקויה, חלקם פצועים וחולים ללא כל טיפול רפואי. לפי נתוני משרד הפנים הבולגרי נעצרו מקרב יהודי סקופיה גופא 3,290 נפשות….
ב-22 במרץ בוצע ה"טרנספורט" הראשון שהכיל 2,338 יהודים ממחנה מונופול וב-29 במרץ האחרון. היהודים הועלו על רכבות משא, הובלו ישירות למחנה ההשמדה טרבלינקה, אליו הגיעו לאחר ימים אחדים. בשל תנאי המסע מתו בדרך מאות יהודים. מקץ ימים אחדים לאחר הגעתם לטרבלינקה נרצחו כל בני הקהילה. הכסף המזומן של היהודים נמסר לבנק המרכזי הבולגרי והרכוש נמכר במכירות פומביות שהכנסותיהן הועברו למשרד לענייני יהודים…."
יהדות בולגריה ניצלה. הבולגרים, שרצו לספח לשטחם את מקדוניה, הקריבו את יהדות תראקיה ומקדוניה וביצעו בעצמם את האקציות ואת השילוח ברכבות לטרבלינקה, באכזריות נלהבת לא פחות מהנאצים הגרמנים.
מַתִּי, שהיה קרוי אז מַתְּיָא, חי עם הוריו במחבוא ושימש קמע מזל של הפרטיזנים. "המנוע של המשאיות היה אז בתוך הקבינה. המנוע היה חם וריח חריף של סיגריות עמד באוויר, היו מושיבים אותי על מכסה המנוע בתוך תא הנהג ונותנים לי להחזיק אקדח" הוא זוכר.

עם סיום המלחמה חזרה המשפחה לסקופיה, ובשנת 1948 עלתה ארצה לעיר בת ים, יחד עם אחותו הצעירה של מתי, לִיאוֹרָה גרינברג (גוֹל).
השנים חלפו …. הלדינו, שהייתה שפת אמו , כמעט ונשתכחה מלשונו של מַתִּי G. מפעם לפעם צצו תזכורות, כמו כאשר ראתה אימו את "הגדת בצלאל" שיצר, הגיבה בתדהמה באומרה "זו בדיוק ההגדה שהייתה בביתנו ביוגוסלביה". נראה שהגדה הייתה חבויה בזכרונו הראשוני של הילד הקטן ואחרי שאבדה חזרה ולבשה צורה חדשה ביצירתו.
אלא שהגורל עדיין לא סיים לומר את דברו. בימים אלו צץ במפתיע קצה של חוט והחלה רקימתו של החלק הבא בסיפור.
כזכור השנה הוצגה בספרית "בית אריאלה" בתל-אביב תערוכה של שלושה ספרי אמן שיצר מַתִּי G. – "הגדה אחת, שתי מגילות, שלושה מעגלי חיים"- "הגדה של פסח", "מגילת אסתר" ו"מגילת רות". בין המבקרים הרבים זכינו לביקור של שני אנשים מיוחדים – שגריר ישראל לארצות הבלקן מר דן אורין ושגריר מקדוניה בארץ, מר פיו אבירוביץ' (שזו תקופת כהונתו השנייה בארץ והוא דובר עברית). שניהם התרשמו מאד מהיקף היצירה של האמן.
הכוח המניע שעמד מאחורי הקשר עם השגרירים ומאחורי הפרויקט כולו היא ד"ר רחל-שלי לוי-דרומר, ילידת מקדוניה, נכדתו של ד"ר חיים אברבנאל שהיה מנהל בית החולים בביטולה. רחל-שלי היא המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן ודוקטור בביולוגיה חישובית. על סיפור חייה המרתק ועל מאמציה לשמר את זיכרון הקהילה שנכחדה – באחד הטורים הבאים….
וכך, בדרכי הגורל הנסתרות מעינינו, בהזמנתו של השגריר דן אורין, ישוב מַתִּי G. השריד האחרון, למקדוניה, כדי להתחיל תהליך יצירת פסל זיכרון לקהילה יהודית שנכחדה ומשפחתו בתוכה.
ואיך כל זה קשור לתכנון קַווי קריירה?
או, אז ככה.
בצעירותי עבדתי כמנהלת משאבי אנוש בתעשיית ההי-טק. דגש רב הושם על תכנון קווי קריירה. הקווים היו לינאריים – תלמד כך וכך, תעשה תפקיד כזה וכזה, אחר כך תפקיד כזה וכזה ואחר כך…. מאד מרגיע לרשום קו קריירה ולעקוב אחריו. העתיד בשליטה…. אלא שהחיים לא תמיד נצמדים לקו הקריירה, ונוהגים להַתל בקווים. לעקם, לפתל, לשבור, ולהפתיע. או בקיצור כמו שאומר הפתגם הלטיני הידוע "אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט" – האדם מתכנן והאלוהים צוחק.
וכשפגשתי את מַתִּי G. הבנתי יותר מתמיד את המִקְריוּת שבהתנהלות החיים, את התערבותו של המזל ושל חוסר המזל בחיי אמן אשר מלכתחילה אינם מתוכננים באופן מסודר. ההנעה ליצור נובעת ממקור פנימי ולא כשאיפה להגיע למעמד כלשהו בעתיד. האמן חי בהווה. הצורך ליצור הוא אובססיבי. השיווק והמכירה הם משניים.
ובשבוע הבא מַתִּי G. ואנוכי (מנהלת הסטודיו) טסים למקדוניה.
על פגישתו של מַתִּי G. עם מחוזות ילדותו, ולמה Bitola? ברשימה הבאה.
http://www.matygrunberg.com

נ.ב
ראש ממשלת מקדוניה מבקר בימים אלו בארץ. על מערכת היחסים הערה בין ישראל ומקדוניה אפשר ללמוד מעמוד הפייסבוק התוסס של דן אורין, שגריר ישראל במקדוניה ומנהל מחלקת הבלקן במשרד החוץ.
https://www.facebook.com/dan.oryan.7?fref=ts