אני שולחת לחברתי סרטון קצר של נכדתי. בווטסאפ, אלא מה? 
בסרטון, כמו בכל הסרטונים של כל הנכדים (וכל החתולים) בעולם, הקטנה מתוקה ומשעשעת להפליא.
חברתי מגיבה: "היא פשוט יפהפייה, צריך לשלוח את הסרט למועמדות לפרסומת של שטראוס או עלית או משהו."
אני עונה: "טְפוּ טְפוּ טְפוּ! חס וחלילה. שתגדל בשקט, שתחמוק מהרדאר של האלים".
וחברתי עונה: "איזו סבתא רעה את! חלומה של כל בת ישראל כשרה הוא להיות סלֶבְּ.."
ואז אני מתחילה לחשוב. וזה הרגל מגונה שלי, שהכתיבה מושכת אחריה את החשיבה, ולא כמו שלמדתי בכיתה ד' בבית הספר "שילה" ברמת-גן שהיה שתול במרכזו של "גן אברהם" המופלא ששכן ברומו של ההר בו טיפסתי מדי בוקר לרכוש חכמה וממנו גלשתי עמוסת דעת בצהרי היום. וב"גן אברהם" היה ספסל אבן שהוקדש לביאליקנו, משוררנו הלאומי, וסביבו שרשרת ברזל עבה. ושם, בבית הספר, לימדה אותנו המורה יהודית כי סוף מעשה במחשבה תחילה.
יופי עז של ילדים ואנשים צעירים מפחיד אותי. אולי כי בנוסף לביאליק הוקסמתי מאד מסיפורי המיתולוגיה היוונית, ואני זוכרת היטב את גורלה של דפנה, הנערה היפה, שאביה הפך אותה לעץ כדי למלט אותה מהאל אפולו שרדף אחריה, את גורלה של אָיֹו, הנערה היפה שזֵאוּס חשק בה והֶרָה, רעייתו, בקנאתה, הפכה אותה לפָּרָה, את מדיאה, שפניה היפות השיקו אלף אניות וסופו של דבר רצחה את שני ילדיה לאחר שאביהם, אהובה, יָאסוֹן, נטש אותה לטובת יפהפייה אחרת. גם לא התלהבתי מגורלה של בת-שבע היפה, אשת אוּרִיָה החיתי, שמלכנו דוד התאהב בה…
בקיצור, הבנתי שגורלן של נשים יפות במיוחד לא שפר עליהן. נחמה פורתא לתולעת ספרים ממושקפת, שראשה נחבט בעמודי חשמל בעוד עיניה נתונות בספר בדרכה חזרה מהספרייה העירונית.
וכשאני רואה נערה יפה ברחוב צוחקת בקלות ראש, מפזרת יופיה לרוּח, עיוורת לכוחה האמיתי, אני רוצה לומר לה: "היזהרי, שמרי נפשך, כלכלי חייך בתבונה, השתמשי בשוּם שכל במתת האל שקיבלת".
אבל איני אומרת דבר.
ובעודי תוהה על חילופי הודעות הווטסאפ ביני לבין חברתי, עולה בדעתי כי כוחם של אֵלֵי המיתולוגיה נשאר במתניהם בדיוק כפי שהיה אי אז בימים. שכן אֵלִים אלו עשויים מיצריהם העזים של בני אדם, גברים ונשים – תאווה, שנאה, מיניות, נקמה, אהבה, רוע, טוב לב, תאוות שלטון, מוות – כל אלה לא השתנו עם השנים. מה שהתעצם באופן מפלצתי הוא כוחו של היחיד לעשות רע או טוב. כל ממזר זֵאוּס, וכל ממזרית – הֶרָה.
ועוד השתנה – יכולתם של האנשים לחבור יחד ברשתות חברתיות מקוונות, במיילים, באתרי אינטרנט, בפייסבוק, באינסטגרם, בפינטרסט, בבלוגים, בטוויטר …..
ועוד השתנה – היכולת להציץ לתוך חייו של אדם, והיכולת של היחיד לחשוף עצמו ולשתף את הֶהָמוֹן.
כפי שבנו היוונים את פנתיאון האלים שלהם, בנינו אנחנו את האל של העידן הנוכחי – הֶהָמון הדִיגִיטָלִי –
הֶהָמון המגיב מיָדית בכיכר העיר הדיגיטלית. ההמון היכול לרומם ולהשפיל, הלוחץ לייק, או, כפי שנתבשרנו לאחרונה – דיסלייק. והלייק הזה המיָדי, המפתה כל כך, המְמַכֵּר, האומר "רָאוּ אוֹתִי", האומר "אוהבים את המִנְחָה שהעליתי".
וכשמתפוצצת ברשת הפצה וויראלית אדוות ההנאה, או הזעם, של ההמון הדיגיטלי מכות גלים, שוטפות את הרשת. וגם אם בשטף הדימויים האדם שוכח הרשת זוכרת לנצח, ולעולם אין לדעת איזו מכמורת תִשלֶה אֵי פעם פריט מידע לא נוח שצלל לתהומות אוקיינוס הסַייבֶּר.
בזמנים קדומים יכלו לראות את פניה של נכדתי אנשי הכפר בו גרנו, ושֶמָע יופיה יכול היה להגיע אולי גם לכפרים השכנים, ועד שהשמועה על נערה יפה הייתה מתפשטת בכל הארץ, ועד שהנסיך היה מגיע רכוב על סוסו האביר, נכדתי הייתה זקנה מאירת פנים עתירת נכדים, והנסיך – מלך ישיש הזוכר שאסף בתולות רכות בשנים אך אינו זוכר מדוע… היום שִמְעָה יכול לצאת בתוך יום בקרב רבבות צופים, ואם אפרסם את הסרטון המקסים בו מככבים הקטנה ופֶזִיק החתול, אולי אפילו מיליונים… ואישה את רעותה תשאל: ואת הסרטון "הזה" ראית? את חייבת לראות, איזה מתוקים, אני כבר מעבירה לך…
איזה פחד.
זקנה אחת, עיניה צדו את נכדתי בשעה שטיילנו ברחוב, ספקה כפיה ופלטה "מַשְאָלָלה" ומיד הוסיפה, יודעת את כוחם ורשעותם של האֵלִים, "שיהיה המזל שלה עוד יותר יפה מהפנים שלה". מיד ירקתי על הקטנה, באהבה ירקתי. טְפוּ טְפוּ טְפוּ, טוּק טוּק טוּק, שוּמְבָּצָל שוּמְבָּצָל שוּמְבָּצָל…..
ועולה בדעתי כי יש להמציא קמעות דיגיטליים נגד עין הרע דיגיטלי!
מישהו מרים את הכפפה? או את החַמְסָה יותר עדיף….
ואני מאחלת לכולנו
שֶ
בשנה הקרובה נחמוק מעיני האֵלִים,
אלו שבשמיים ואלו שבארץ,
ונעשה רק טוב!
חתימה טובה
בריאות
ואהבה
נ.ב.
"פרופסור" כינתה אותי המטפלת של אימי, ולא התכוונה להחמיא.
מאוחר יותר באותו יום התפעל הירקן של אימי מיופיי.
כשסיפרתי על כך לאמי אמרה: יפָה זה יותר מחכמה!
– הכיצד? התפלאתי, יפה שווה יותר מחכמה?
– חכמה כל אחת יכולה להיות. יפה לא!
מתוך "דיאלוגים עם אימי", שנפטרה לא מכבר. השיחות איתה נמשכות…
השארת תגובה