פסנתר הסיפורים הפנימי / למי את מקשיבה?

פסנתר הסיפורים הפנימי / למי את מקשיבה?
בילדותי נהגתי לשוחח עם עצמי, בקול רם. עם מי את מדברת? הייתה אימי שואלת. עם עצמי, הייתי עונה. את מדברת עם בן אדם חכם, קבעה אימי. אני עדיין ממשיכה לשוחח עם עצמי, ורשימות אלו שאני מפרסמת, הן מעט מן המעט של שיחותי עם עצמי…
או כמו שאומר מתי ג. – me, myself & I.
שיחה – חילופי דברים בין אנשים, דיבור איש עם רעהו. אברהם אבן שושן, המילון החדש, 1988.
שיחה היא סוג של תקשורת מילולית בין בני אדם. ההשתתפות בשיחה כוללת תגובה לדברים שנאמרו לאורך השיחה, תגובה המתבצעת באופן ספונטני, ומבוצעת באמצעות דיבור… (ויקיפדיה).
מה שמעניין בשתי ההגדרות הוא ששתיהן אינן כוללות הקשבה. חשבתי שאולי 'אי-הקשבה' מאפיינת את התרבות העברית ישראלית. בדקתי את ההגדרות באנגלית. גם הן אינן כוללות את הרעיון של הקשבה בזמן שיחה. שזה משונה. הייתי מצפה שההקשבה – בין שניים, או יותר, חברי שיחה – תהיה מרכיב הכרחי ל"תגובות המתבצעות באופן ספונטני". מסתבר שלא. מה אני מתפלאת?  הרי ההוכחה צורחת אלינו ממסך הטלוויזיה מדי ערב.

לאחרונה שמתי לב לשיטת "לא שיחה" מיוחדת במינה: המקשיב אמנם נראה מאזין לבן או בת שיחו ברוב קשב, בריכוז של דייג היוצא לדוג דגים, אלא שאינו דג דגים אלא צד מילים. תשומת ליבו אינה נתונה לבן שיחו, אלא למקום עמוק בתוך עצמו. הוא שומע זרם מילים תוך שהוא תר אחר מילה שתקיש על קליד כלשהו בפסנתר הסיפורים הפנימי שלו. משהקישה המילה על הקליד משתחרר הסיפור שלו, שנקשר לשיחה באופן רופף כזה או אחר, וכבר הוא נפרש ומתנגן. יתכן שבן השיח או בני השיח כבר שמעו את הסיפור הזה, ואפילו פעמים רבות, וכבר נקעה נפשם ממנו, ופנו ממנו איש לעיסוקיו ואישה למסך הטלפון שלה, ויתכן שהם שומעים אקראיים שמאבדים עניין. לסיפור לא אכפת מי שומע אותו, הוא ממשיך, כמו תמיד, באותו חיתוך דיבור, אותן הדגשות, העוויות פנים, מחוות גוף. ניכר שהסיפור מכיר את עצמו היטב, ומתגלגל בשטף בלתי ניתן לעצירה. העבר חי, צבעוני ותוסס, הוא שוב צעיר, שוב חזק, שוב משחק את המשחק במלוא המרץ. יתכן שכלל לא שם לב שאיבד את קהלו, ורק אישה אחת, מנומסת וסקרנית, שליבה יוצא אליו, עדיין מקשיבה לו.
ובעודו מביט פנימה, עיניו הנוצצות צופות בסיפור המשוחרר, אוחז סיפור חדש בעקבו של הסיפור המסופר וכבר הוא דוחק במְסַפֵּר – ספר גם אותי, למה אותו כן ואותי לא? והמספר נמשך אחרי הסיפור החדש, וממנו משתרגת אנקדוטה שאינה קשורה לענין אבל היא כן… ושרידי הקהל המשועמם ומעט נרגז, מפלבלים בעיניהם בחוסר סבלנות ונסוגים למאחזים משלהם, ומששם לב שאיבד את מאזיניו הולך קולו ודועך, נכלם הוא ממלמל ומלמלם מילים מגומגמות בניסיון אחרון להצלת כבוד הסיפור ולסיים בפואנטה שהתכוון אליה, אבל מזמן כבר שכח מה היא, אלא אם אשתו הטובה עומדת לידו ומזכירה לו. והיא עצמה, אשתו, כובשת כעס סתום, על האיש שלה, שהזדקן.
נכון שפסנתרי הסיפורים הפנימיים של אנשים מבוגרים עמוסי קלידים וקלידי קלידים ורגישים לכל מגע קל. אדם צובר סיפורים רבים בימי חייו, וכשזמן הסיפור הולך ואוזל, קורה שהסיפורים משתלטים. אבל דגם זה של "לא שיחה" אינו מאפיין רק את הבאים בימים. "גם לי זה קרה, בְּלָבְּלָבְּלָ" – יכול לסתום את הגולל על כל שיחת צעירים.
ובזמן שגלגלתי בראשי רשימה זו, התגלגלתי להרצאה של פרופסור אורי חסון, חוקר מוח ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון. פרופ' חסון חוקר תקשורת – העברת זיכרון ממוח למוח באמצעות גלי קול. איש אחד מספר אנקדוטה כלשהי לאישה אחרת. טענתו של חסון (ואותה הוכיח) היא שגלי הקול (הדיבור) גורמים הן למספר והן למאזין להפעלת הדמיון ושניהם שבים אחורה בזמן. המספר מחזק את הזיכרון שלו והמאזין קולט את הזיכרון. הניסויים הוכיחו כי בזמן זה המוחות של שניהם רוטטים באותו תדר, אותם אזורים במוח פעילים ונצבעים באותו צבע. ככל שהמדבר והמקשיב מסכימים יותר – גלי המוח עוברים להיות דומים יותר. הזיכרון של המספר "מושתל" במוחו של המקשיב. 
אני לא הייתי צריכה הוכחה מדעית לכך. פעם אחת, רק פעם אחת, שאלתי את אבי, שהיה איש מתוק להפליא – למה אתה מספר לי את הסיפור שאתה יודע היטב שכבר סיפרת לי מאות פעמים? אני רוצה לחרוט את עצמי לתוך הזיכרון שלך, ענה אבי (שלא למד בפרינסטון).
אורי חסון/ הרצאה ב TED
https://www.ted.com/talks/uri_hasson_this_is_your_brain_on_communication?language=he
חסון מדבר על אופן יעיל לספר סיפורים (effective story telling) (בכל זאת, אמריקה, יעילות היא שם המשחק…). שיטת ה"לא שיחה" שתיארתי למעלה, אינה יעילה. הדובר קשוב לעצמו בלבד והמקשיב, גם אם מעמיד פני מאזין, למעשה אוטם את מוחו בחומת התנגדות, ואינו שומע את הנאמר. בשיחה אמיתית חילופי הדברים מפכים חיים, מוחלפים משפטים שעוד לא הלכו בתלם החרוץ מאות פעמים, רעיונות חדשים עשויים לעלות. בשיחה כזו, חשבתי לעצמי שאישה (גם איש) צריכה להיות קשובה הן לבן שיחה והן לעצמה, לתגובה הפנימית שלה לנאמר כעת, ברגע הזה, ולא לאירוע שהתרחש בעבר הרחוק.
נאמר חלוקת קשב של פִיפְטִי פִיפְטִי בין פְּנים לחוץ. נראה לי הוגן, אולי אפילו יעיל. לא ככה?
ועדיין, אני אוהבת מאד לשמוע סיפורים של אחרים, גם כאלו ששמעתי פעמים רבות (אבי אימן אותי לכך), וגם אני עושה "החלפות" – סיפור שלי תמורת סיפור שלך, וגם לי "קרה משהו דומה"…
ככה זה.
נ.ב.
ל"תערוכת החורף" של טסה H. ומתי G. שמתקיימת בימים אלו ביפו העתיקה, מזל דגים 15, נכנסת אישה צעירה לבושה בשמלת נקודות. עד לפני כמה שנים תמיד שכנה במלתחה שלי שמלת נקודות, אני אומרת לטֶסָה. בפעם הראשונה שראיתי את גיורא לבשתי שמלת טורקיז עם נקודות לבנות, עונה טסה. לרגע, שתינו צופות בטסה הצעירה מביטה בגיורא העומד בקצהו השני של החדר, לבושה שמלת טורקיז מנוקדת. וודאי שהמוחות שלנו רוטטים באותו תדר טורקיזי, צעיר, מנוקד לבן, מתכונן לאהבה.

ואחר כך נכנס אורי גלר, והשתאה, וביקש שכך אכתוב : ""ביקרתי בתערוכתו של מתי גרינברג והייתי המום מכשרונותיו האקלקטיים, מהיחודיות של העבודות שהוא יוצר. עבדתי עם גדולי האמנים בעולם, כמו סאלבדור דאלי, ויש לי אוסף מעניין של עבודות אמנות. לא יכולתי להתאפק, הייתי חייב לרכוש אחת מעבודותיו של מתי. "

ולסיום, פיית האבק בעבודתה בגלרייה –