*. *25.1.2018
אֵיךְ, ובעִיקָר מַדּוּעַ, התמכרתי לסוֹלִיטֶר*?
חלק שני ובו נפתרת התעלומה.
לינק לחלקה הראשון של הרשימה לטובת מי שלא קרא, מי ששכח מה קרה, ומי שסתם בא לה לקרוא שוב… https://nomikan.com/?p=1466
ובמעבר חד מז'וֹזֶפִינָה הממתינה לחתנה אל מיטתי שלי בימים אלו.
וזה מה שהעליתי בחכתי כשצפיתי בעצמי משחקת סוליטר:
*. אני נהנית הנאה עצומה מהאפשרות לבזבוז זמן. זוכרת היטב את אותה אישה צעירה , וגם פחות צעירה, שהייתה קמה בבוקר ועול העולם על כתפיה, כל אותם דברים שהייתה חייבת לעשות, מהר וביעילות. ועכשיו – סוֹלִיטֶר על הבוקר – חופש גנוב. אין לי מושג ממי בדיוק אני גונבת את החופש הזה, להעביר את הזמן ללא מטרה יעילה, אבל זו תחושה נהדרת. אני מרכזת את מוחי (המפוזר גם כשהוא מרוכז) לקראת היום. מדיטצית סוֹלִיטֶר. (אז אולי זה בכל זאת לא בזבוז זמן מוחלט?) וכשמגיע הלילה – אני מדללת ומשקיטה את המחשבות לקראת השינה. מדיטצית סוֹלִיטֶר. (אז אולי זה בכל זאת לא בזבוז זמן?)
*. ערב אחד אני מציעה לחברתי, המתקשה להירדם, לשחק סוֹלִיטֶר לפני השינה. "השתגעת?" היא נחרדת, "אני אכנס ללחץ כדי לנצח את המחשב, ואז בטוח שלא ארדם, אחשוב על כל הטעויות שעשיתי". חברתי היא תחרותית ומנצחת, ואני סתם נהנית כשאני מצליחה לסדר את כל הסדרות, (סָרִיוֹת, בשפה, זכרונה לברכה, בה השתמשו הורי). בבוקר האֶגוֹ שלי עדיין ישן, בלילה – התעייף ונרדם לפָנַי – לא אכפת לי כשאינני מצליחה. בסך הכל זה משחק מחשב. אין נזק, אין כישלון.
השיחה הזו מביאה אותי למחשבה – הייתכן שהאופן בו אני משחקת סוֹלִיטֶר מדמה את האופן בו אני משחקת את החיים?
אני חושבת על חברתי הממציאה לעצמה תחרות עם המחשב ונחושה לנצח אותו ו… סובלת מעצם הרעיון שהמחשב ינצח אותה. וזה קורה לפעמים, אתם יודעים, שהמחשבים / החיים "מנצחים". מושגים המוכרים לי היטב, ואף חייתי אותם. אישה המכלה עצמה בשאפתנות בוערת. והיום, כך מתברר לי, אני חיה בדומה לאופן בו אני משחקת – אני עושה הכי טוב שאני יכולה, אם זה מצליח לי – יופי, אם לא מתרחש מה שקיוויתי לו, מה שכיוונתי אליו – בסדר, ננסה משהו אחר. הנחתי לרעיון "ההצלחה" ואני משתדלת לעשות דברים מעניינים ומהנים. לא תמיד הייתי כזו, ויעידו על כך כריות ספוגות דמעות שהלכו לעולמן בוכיות.
*. בדומה להתנהלות המשונה והבלתי צפויה של החיים, האקראיות בה נשלפים הקלפים מסקרנת ומשעשעת אותי. איזה קלף "יצא" עכשיו? אין לי שום שליטה באופן בו הם צצים על המסך. אבל המהלכים הם שלי, אני יכולה לבחור את התגובה. אני יכולה להמר, אני יכולה להסתכן, אני יכולה להיות אדישה, לשחק "ראש קטן" – "הכל כתוב והרשות נתונה".
(נכון שבחיים מתרחשים רגעים מבעיתים. וזה לזכות הסוֹלִיטֶר.)
*. יום אחד אני מתבוננת במתי G. משחק. הוא פותח את המשחק ומיד… מערבב שוב את הקלפים. "מה אתה עושה?" אני נדהמת. "מערבב מחדש" הוא עונה, "קיבלתי קלפים לא טובים". אהה, במשחק הסוֹלִיטֶר אפשר לערבב מחדש את הקלפים. לא עלה על דעתי. בּּוֹקִית שכמותי. כמה מתאים למתי G. לערבב מחדש את הקלפים כאשר אינם נוטים לטובתו. במשחק החיים זה מהלך גאוני. עלי
ללמוד זאת. נזכרת בעצתו של ניסים אמון, מורי וידיד ליבי – BE MORE PLAYFUL , לא צריך לקחת את החיים כל כך ברצינות. אני לא חושבת שהוא התכוון שאשחק סוֹלִיטֶר כל בוקר במקום מדיטציה, אבל הוא בהחלט היה מאשר ערבוב מחדש של הקלפים כשמגיעים למבוי סתום או כשנרמזים שהמשחק יהיה קשה ומתסכל. יאללה מערבבים מחדש!
*. אני מגלה כי יש לי יחס שונה למספרים שונים. מזמן לזמן החיבה שלי עוברת ממספר למספר, מצורה לצורה – 2 עלה שחור, 5 לב אדום, 6 תלתן שחור. 9 יהלום אדום אף פעם לא היה חביב עלי. נדמה לי שאני מחבבת את הקלפים השחורים יותר מאשר את האדומים. אני מגלה כי כל המספרים חשובים באותה מידה. זה גילוי ממש חשוב כי בהתחלה הייתי לטובת האסים המלכות המלכים והנסיכים, הקלפים האריסטוקרטיים. אבל אז התברר שקלף שחסר יכול להיות אס עלה שחור, או מלכה לב אדום, או שתיים תלתן שחור או שלוש יהלום אדום – אם הוא חסר – כלום לא יסתדר.
כל המספרים גדול כקטן, שחור כאדום, חשובים באותה מידה.
*. אחד הפיצ'רים החביבים עלי במשחק הסוֹלִיטֶר הוא כפתור קטן – יועץ. כאשר אני מגיעה למבוי סתום ונדמה לי שיש פיתרון אלא שאיני רואה אותו – אני נעזרת ביועץ. לעיתים קרובות מסתבר שהפיתרון נמצא ממש מול עיני. אח, לוּ היה לי יועץ יודע כל כזה בחיים, הכל היה נראה אחרת… יועץ הסוֹלִיטֶר היעיל גם מודיע כאשר אין אפשרות להתקדם יותר, המשחק נתקע. לוּ הייתי יכולה להיעזר ביועץ כזה, הייתי עוזבת יותר ממשחק אחד במהלך חיי ולא מטיחה ראשי במשחקים תקועים שָנִים רבות, רבות מדי.
*. והאפשרות המופלאה של undo, בטל את הפעולה האחרונה. נהדר. שגיתי, או שאני מגלה אפשרות טובה יותר להתקדם, אני מבטלת את הפעולה האחרונה, ואפשר כמה פעולות אחרונות, ועושה את המהלכים נכון ומגיעה לתוצאה טובה יותר. יותר מכך – בסוֹלִיטֶר יש אפשרות לשחק אותו המשחק מחדש. תארו לעצמכם, נתקעתם, אתם משחקים מחדש, מקבלים אותם הקלפים ומשחקים שוב כשאתם יודעים את תוצאות המהלכים הקודמים שעשיתם עם אותם קלפים. גאוני, לא? לא הייתם רוצים כפתור כזה בחיים שלכם? כמה פעמים אנחנו אחוזות חרטה? הייתי משחקת את זה אחרת לוּ ידעתי … ואולי לא? אולי הייתי חוזרת על אותן טעויות?
*. ומעל לכל, או יותר נכון מתחת לכל – תשומת הלב שלי מרוכזת בקלפים המרצדים על פני המסך, אבל מתחת לפני השטח עובד המנוע הפנימי במישורים אחרים, ערפיליים, רכים ולא נודעים. וכך, במהלך המשחק, או אחריו, מתרחשות המצאות וצירופים שלא היו יכולים להתרחש לו הייתי חושבת ישירות עליהם. ברווח שבין המחשבות, שבין קלף לקלף, שבין משחק למשחק, מגיחות אפשרויות בלתי הגיוניות בעליל – שהן, כמובן, היצירתיות והנכונות יותר עבורי במשחק החיים. (אז אולי זה בכל זאת לא בזבוז זמן מוחלט?)
*. אך הדבר האהוב עלי ביותר בסוֹלִיטֶר היא התחושה שהכל עדיין אפשרי. יש רגעים שהכל נראה אבוד, אין סיכוי לסיים בהצלחה את המשחק. ואז… קלף אחד… קלף אחד קטן… משנה את הכל. פתאום כל הקלפים מחליקים למקומם במהירות. וזה נפלא. אני חוזרת להיות אותה ילדה קטנה מאמינה באגדות ומוכנה לשחק את המשחק עד הסוף, גם כשנראה שלא יסתדר, אני עדיין מחכה לאותו קלף אחד שישנה את כל התמונה.
ואתם יודעים מה? בחיי אכן נשלף קלף מזל כזה, ששינה את כל התמונה כשהכל נראה אבוד, ויותר מפעם אחת.
וזה לָמָה התמכרתי לסוֹלִיטֶר.
הטור הזה מוקדש באהבה לחברתי המתקשה להירדם (והאוהבת מאד אגדות ילדים).
נ.ב.
אגדה (לֶגֶנְדָה) – סוג ספרותי שלידתו במעשיות ובסיפורי-עם בעל-פה… האגדה משלבת מציאות ודמיון, התרחשות טבעית ועל-טבעית, הפרזה והגזמה. אחת ממגמות האגדה היא לחנך. הטוב והצדק מנצחים. היא מרגיעה, נוסכת ביטחון וממלאת מישאלות לב.
מצאתי ב"מונחון לספרות" של אשר א' ריבלין, ספרית פועלים, 1978 שמתי G. שלה מערימת ספרים שננטשו על ספסל בתל-אביב.
ותמיד, תוכלו לרכוש את ספרי המופלא – "ואהבה, מה עם אהבה" –https://nomikan.com/?page_id=384
והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה…
2 תגובות
השארת תגובה
שאפו…שבת שלום לכולכם….א.
היי נעמי
קוראת אותך מרחוק, איזה יופי של הבנה והשלמה ,יש יתרונות לגיל….
נהנת מאד כאן, (בנקוק) עם ימים שלמים בלי "צריך", ימים של ספירת גלים.
פאני