9.4.2018
11.3.2018, שעות אחר הצהריים. הטקס בבית הקברות היהודי העתיק בביטולה מסיים
את שרשרת האירועים בביטולה / מונאסטיר לציון יום השנה ה – 75 לאיסוף יהודי מקדוניה ושילוחם למחנה ההשמדה טרבלינקה, משם איש לא חזר. את זה ידעתי, את זה כולנו יודעים. מה שלא ידעתי התברר לי למחרת, במוזיאון השואה בסקופיה, שם עמדתי מול מודל תלת ממדי של מחנה טרבלינקה, ולראשונה, הבנתי, שעם כל עיסוקי בנושא, עדיין לא הבנתי ולא כלום על יעילותה המפלצתית של מכונת המוות התעשייתית שבנו הנאצים.
אבל עד מחר יש עוד היום. אנחנו באוטובוס, בדרכנו מביטולה היישר לטקס זיכרון ממלכתי שיתקיים הערב בית האופרה בסקופיה, עיר הבירה של מקדוניה. נסיעה של כשעתיים וחצי. אני יושבת לבדי, מתי G. יושב על ספסל נפרד, עיניו עצומות. אני עוצמת את עיני. להשקיט מעט את המהומה הפנימית, את גלי המחשבות, אינסוף הסיפורים ששמעתי, השמות, הזיכרונות, החרדות.
כשאני פוקחת עיניים אני רואה שהדרך יפה, ניצני אביב אחרי חורף אירופאי קר. ניכר שהאדמה פורייה, שפע מים, שטחים עצומים, מעט יישובים. אני חושבת על מקדוניה הענייה, ותוהה על מצבה העלוב של החקלאות. הרי מקדוניה יכלה להיות 'אסם התבואה' של אירופה. כשאני שואלת את הנהג הוא עונה בזעף שכולם רוצים להיות אנשי מחשב, מנהלי IT, אף אחד לא רוצה להיות חקלאי, זה לא סקסי.
בית האופרה בסקופיה הוא בנין חדש ומרשים. הערב האולם מלא עד גדותיו. זו פעם ראשונה שמתקיים ערב גדול כזה לזכרה של יהדות מקדוניה. אני מצפה בשעמום לנאומו של נשיא מקדוניה, ד"ר ג'ורג' איבנוב, אבל הנשיא מפתיע ואני מתעוררת להקשבה מרוכזת. מה שמדהים אותי הוא שהנשיא נושא נאום פילוסופי בדבר תרומת הרעיונות היהודיים לעולם בכלל ולנצרות בפרט. הוא מצטט מקורות מהמשנה שלנו ומדבר על שלוש תרומות של היהדות לאנושות – א. זכותו של כל אדם לכבוד אנושי ב. כבוד אדם שווה מתבטא בשוויון זכויות של כל אדם בפני החוק. את הרעיון של שלטון החוק שמחליף את שלטון האדם (המלך) הביאה היהדות. ג. אמירת האמת היא הערך שהיהדות העלתה על נס. והוסיף הנשיא ואמר שבימים אלו של 'חדשות כוזבות' ו'עובדות אלטרנטיביות' – האמת מקבלת משנה חשיבות. היהדות תרמה את הערכים המרכזיים של העולם המוכרים כערכים יהודיים / נוצריים – כבוד האדם, שוויון בפני החוק, זכויות האדם, חרות המחשבה, מצפון ודת. ועם זאת – היהודים הם שסבלו מעוול משווע שנעשה להם… ד"ר איבנוב, כמו דוברים אחרים באותו ערב, מדברים בגָלוי על מפלס האנטישמיות העולה באירופה, ומתייחסים לתופעה בדאגה רבה. אני מעלה השערה שאדם משכיל מהקהילה היהודית כתב לנשיא את הנאום. אבל מסתבר שלא. ד"ר איבנוב הוא פילוסוף, וכתב את הנאום בעצמו. מרשים.
עוד מספר נאומים והקונצרט מתחיל. פתיחה נוגעת ללב של מקהלת הצעירים של מועצה אזורית דרום השרון, ואחר כך התזמורת הפילהרמונית של מקדוניה, כולל מקהלה גדולה, ערב מכובד ונהדר.
למחרת – מצעד החיים בסקופיה, ובסיומו טקס אזכרה רב משתתפים במונופול. שתי אנקדוטות מנוגדות מושכות את תשומת לבי. הראשונה – פוליטית; ראש ממשלת בולגריה מצטרף למצעד החיים. זו הפעם הראשונה שנציג ממשלת בולגריה משתתף באירוע זיכרון ליהדות מקדוניה. להשתתפותו משמעות כבדת משקל. תחת השלטון הנאצי נמסרה מקדוניה לבולגריה, איסוף יהודי מקדוניה ושילוחם לטרבלינקה נעשה על ידי שוטרים וחיילים בולגרים. עד כה לא הייתה כל הודאה של בולגריה במעשה, וגם לא התנצלות. כעת, התרגשות סביב הצטרפותו של ראש הממשלה הבולגרי למצעד החיים. יש שציפו להתנצלות מפורשת. אני רואה בעצם השתתפותו במצעד החיים הודאה בחלקם של הבולגרים בהשמדת יהדות בולגריה, ובעיני, כמותה כהתנצלות.
האנקדוטה השנייה אישית ואינטימית. אחרי הטקס במונופול, מתי ואני יושבים על ספסל. שקט. כולם עזבו. איש צעיר בעל מראה עדין ניגש אלינו במהוסס ושואל אם אנחנו דוברי אנגלית. זהו ראין ממישיגן. בחור אמריקאי, ממוצא אירי, ללא כל קשר ליהדות או ליהודים או לשואה. בגיל שש עשרה החל להתעניין בשואה, כשהיה בן שמונה עשרה עשה לבדו טיול בכל מחנות הריכוז ובכל מוזיאוני השואה באירופה. הוא המשיך במוזיאונים בארצות הברית ולמד היסטוריה תוך התמקדות בנושא. שנינו מתבוננים בו בתדהמה. אחז אותך דיבוק, מאבחן מיד מתי G. לא, מסביר ראין, אני פעיל חברתי, אני לוחם זכויות אדם ולא רוצה שדבר כזה יחזור בתולדות האנושות. ראין מרותק לדבריו של "התינוק היהודי האחרון ששרד את השואה במקדוניה", וכשאנו חוזרים ארצה אנחנו מוצאים מייל ארוך המודה לנו על החוויה החד פעמית שהענקנו לו. גם לנו זו הייתה חוויה יוצאת דופן. ואני חושבת שוב על דבריו של ההיסטוריון יואל רפל שלקח חלק במסע הזה – זיכרון הוא חלק ממך. וברור לי שהשואה היא חלק מן הזיכרון של אותו ראין, הנוצרי ממישיגן והוא ינחיל אותה לאחרים. NEVER AGAIN!!!!
כשאנו יושבים עם ראין אני חושבת שיהיה יפה לסיים את הרשימה האחרונה בפגישה משונה ואופטימית זו. אבל אנחנו ממשיכים למוזיאון השואה בסקופיה. המוזיאון פעיל מספר שנים, אבל בשנה האחרונה הוכנה תצוגת הקבע. התצוגה, עדיין לא מושלמת, נפתחה ליומיים בפני המבקרים, כדי לאפשר צפייה בתערוכה ולקבל מהם משוב, בשלב בו ניתן לבצע שינויים. על עיצוב תערוכת הקבע עבד משרד 'ברנבאום ג'יקובס' שהתמחה בעיצוב מוזיאונים של מורשת אתנית, השואה, ג'נוסייד, זכויות אדם, וסובלנות. http://berenbaumjacobs.com/ בתי ריסקין, המעורבת בכל פרט של התערוכה, רושמת כל מילה של משוב, בעוד בעלה, אדי, שהוא המעצב הראשי, (שניהם ירושלמים) מתרוצץ עם הפועלים, עסוק בהקמה. שניהם שמחים מאד במבטו המקצועי של מתי G. עוברים איתו ביסודיות בתצוגה, ורושמים את הערותיו.
ככל שמתרחקים מאירועי השואה, ומוקמים יותר מוזיאונים להנצחת השואה, גדל הקושי והאתגר העומדים בפני המעצבים – מה להציג, וכיצד? איך מעצבים זיכרון? וכל זאת תחת אילוצי תקציב. חלקה הראשון של התערוכה מציג את החיים בקהילת היהודים במקדוניה, חיים שנמשכו כמעט 500 שנים, מאז גירוש יהודי ספרד. אחר כך מספרת התערוכה את סיפור ההשמדה. חלק מהתערוכה מוקדש להתנגדות ולפרטיזנים, והיא מסתיימת בעליית יהודי יוגוסלביה של אז לארץ. התמונה האחרונה בתצוגת הקבע היא תמונתם של מתי ואחותו ליאורה, על סיפון הכפאלוס, האניה בה עלו ארצה בשנת 1948.
המקום בו אני נעצרת כהלומת רעם הוא המודל של מחנה ההשמדה *טרבלינקה. טְרֶבְּלִינְקָה הוא הגדול מבין שלושת מחנות ההשמדה שהופעלו על ידי האס אס במסגרת מבצע ריינהרד להשמדת יהדות פולין (בלז׳ץ, סוביבור וטרבלינקה). הרציחות במחנות אלו היו חלק מהשמדת יהודי אירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה ("הפתרון הסופי").
כשאני עומדת מול המודל מה שמדהים אותי הוא המרחק הקצר שעוברים היהודים מהרגע שהגיעו לתחנת הרכבת בטרבלינקה ועד למותם, שעה קצרה לאחר מכן. אימי ודודותיי שרדו את אושוויץ. אבי וסבי שרדו מחנות עבודה. חשבתי ששמעתי "הכל". אבל לא. טרבלינקה לא היה מחנה ריכוז, זה היה מחנה השמדה, עד כה לא הבחנתי בהבדל במינוח. כעת אני מגלה כי טרבלינקה הוא בית מטבחיים פשוטו כמשמעו. היהודים הוכנסו לצריפים הסמוכים לתחנת הרכבת, הופשטו מבגדיהם ומחפציהם, הובלו למקלחות דרך שביל קצר. בפתח השביל התנוסס שלט, בגרמנית, 'השער לשמים' (חוש הומור גרמני). אחרי המקלחות, מתים, נזרקו לבור ענק סמוך למקלחות, בו נשרפו. חולים ונכים נלקחו מיד עם הגעתם לצריף סמוך עליו היה כתוב 'מרפאה' , נורו בעורפם, והושלכו מיד לבור. כל זאת כדי לא לעכב את תור המוות למקלחות. בזמן המלחמה הצליחו הגרמנים לשמור על הסוד הנורא של טרבלינקה. אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000 ל-880,000 בני אדם, מהם 99.5% היו יהודים. את מחנה ההשמדה טרבלינקה הפעיל צוות של כ- 40 גרמנים, 120 שומרים אוקראינים וכ- 300 יהודים שעבדו באזור ההשמדה והועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות. (ויקיפדיה)
***
יום השואה בפתח. חשוב לי לאזכר את הורי שהלכו לעולמם בשיבה טובה בשנים האחרונות. שניהם ניצולי שואה. לא גדלתי בבית של 'שורדים'. גדלתי בבית שמח ומלא הומור.
משמאל הורי ביום חתונתם, 3.11.1946, קיבוץ כפר גלעדי.
אימי, קטרינה (קָטִי) ירדנה רובינשטיין לבית קליין – בת 18, אבי, חיים (בַּנְדִי) רובינשטיין בן 25. עלו ארצה מהונגריה בשנת 1946. הגיעו לישראל מפני שלא נדרשו לשלם עבור ויזה. תוך שבועיים הפכו לציונים נלהבים. מעולם לא התלוננו על הריסוס בדי.די.טי שקיבל את פניהם. על שלושה חודשים מאחורי גדרות תיל שבילה כל אחד מהם במחנה המעצר עתלית (אחרי גדרות התיל של אושוויץ). על שאסרו עליהם לדבר באזורים ציבוריים עד שילמדו עברית. על כך שלא האמינו לסיפוריהם ולכן שתקו. הם שמחו לחיות. הם שמחו בשמי התכלת, בשמש החופשית מעל ראשם, במי הים התיכון, במשפחה שהקימו. וכך היה עד יומם האחרון.
אני חבה להם את זווית הראייה על החיים – 'חיוך בקצה הדמעה'.
לינקים לשתי הרשימות הקודמות .
יומן מסע, ביטולה, סקופיה / מקדוניה / מרץ 2018 רשימה ראשונה https://nomikan.com/?p=1535
מקדוניה / יומן מסע / רשימה 2/ מצעד החיים / העומדים מן הצד https://nomikan.com/?p=1585
** טרבלינקה (ויקפדיה) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%94
2 תגובות
השארת תגובה
היי נעמי,
היטבת לתאר את החוויות ממקדוניה(שאגב זו מקדוניה מזויפת- מקדוניה האמיתית היא בצפון יוון ובירתה סלוניקי ובמזויפת מרבית האוכלוסיה היא סלאבית).
למרות שבבית לא דובר על השואה ,היא ריחפה באויר ועד היום היא מלווה אותי כמו צל
הורי עלו לארץ ב-1949 (כל אחד בנפרד – הם הכירו בארץ)
אבי טיבור פלדמן, היה היחיד שנותר ממשפחתו ואמי שרלוט פלדמן לבית פריד היתה ברת מזל – הוריה ואחיה שרדו ואף עלו לארץ.
לפני שנים השתתפתי במסע לפולין וביקרתי באושוויץ- בירקנאו והרגע הכי מצמרר היה לפני שירדנו מהאוטובוס באושוויץ שאלו אותנו המדריכים האם נרצה לארוחת ערב סטייק או דג.
אני לא הייתי מסוגלת להכניס פירור לפי…החיים ממשיכים…
יקירתי, המקדונים סבורים כי הם האמיתיים, אלכסנדר מוקדון נולד בביטולה.
בימים אלו התקיים שם משאל עם לגבי שינוי השם כדי לעשות שולם עם יוון, תוצאותיו עדיין לא ברורות.
אבל, כמו שכתבת, החיים ממשיכים…