ימי קיץ מהבילים, אני אורזת את עצמי בבגד ים שהמציאה *נועה מונדשיין, יורדת לחוף, ונזכרת באירוע שהתרחש לפני שנים …
מעשה שהה כך היה, יום אחד, לאחר שחציתי את קו החמישים, חשבתי שהגיעה השעה לקבל את עצמי באופן מוחלט. זה כלל כמובן את גופי, כפי שהוא. עלי לציין כי גופי חביב עלי ביותר, וברשותי מספר לא מבוטל של מכתבי המלצות לגביו, כולל מרופאים. אלא שבאותו שלב בחיי, משום מה עלה בדעתי כי ביקיני, אותו בגד ים חושפני שמעולם לא לבשתי, יהיה אות ומופת לקבלה עצמית של אישה בוגרת, ואפשר אף לומר – ממש מבוגרת. חשיפת בטני תהיה התרסה כנגד החברה הסוגדת לבטנים השטוחות של הצעירות, ותביא לשלום סופי ובר-קיימא ביני לבין בטני העגלגלה. ככה חשבתי. ועם כל ההשלמה הזו היה שם עוד הרהור אחד קטן וביישן, עדיין קינן בתוכי חשק באצטומכא שטוחה שזופה ומוצקה. הרעיון שלי היה להפוך את היוצרות. אולי זה יעבוד גם בסדר הפוך. במקום לחכות שתהיה לי בטן שכזו כדי שאוכל לקנות ביקיני – לרכוש ביקיני, ואז להשתזף ואז תהפוך כרסי לשטוחה ומוצקה. מין הגיון מקורי שכזה. (כשל לוגי יכול לקרות לכל אחד, השאלה היא כמה נזק נגרם כשאישה נמרצת פועלת על פיו).
לא התמהמהתי ויצאתי מיד לביצוע התכנית.
אצתי רצתי אל הסלון של מלכה המיתולוגית ברחוב דיזנגוף, שהצליחה להתאים ביקיני לחברתי שישבנה המוצק עונה למידה 38, ואילו שדיה הנפלאים ממלאים עד תום כוסות של 44 D (היא גם בלונדינית), מלכה העיפה מבט אחד באישה המלאה שאני ושלתה שני חלקי בגד ים יפהפה בגוונים תכלכלים, חזייתו עשויה צווארון קולר כסוף, ואפילו כמה נצנצים פזורים על גביעי השדיים הפרחוניים.
נראיתי נחמד. בחיי.
בוקר אחד אחד אזרתי עוז בנפשי, טפחתי על בטני והודעתי לה על ההרפתקה ההולכת ומתרגשת עלינו, שלא תקבל הלם. לבשתי את בגד הים החדש, ומיד חשתי כיצד, בדיוק כפי שציפיתי שיקרה, רגלי מתארכות, ומתדקקות. החילותי מדדה באלגנטיות אל שפת הים.
מאז ומעולם ציוותה עלי אמי להזדקף, לא לגרור רגליים ולהכניס את הבטן. שבועיים לאחר לידתו של בכורי הודיעה שהגיע הזמן לארוז אותי כדי לשוות לי צורה הולמת. דחפנו את העגלה בתוכה נם התינוק לעבר חנות לבני נשים. כשנכנסנו ביקשה אימי חגורת בטן עבורי. המוכרת הביטה בי ואמרה: "תחזרי שבועיים אחרי הלידה". "זהו" צחקקתי, "שאני שבועיים אחרי הלידה". המוכרת הבינה מיד את "הבעיה" והתאימה לי חגורה הדוקה. עד אז מילאתי בדבקות את מרבית מצוותיה של אמי, הפעם, עד שחזרתי לביתי כאבה בטני. פשטתי את המחוך ויצאתי לחופשי. זו הייתה בחירה נבונה שסימנה תחילתה של חשיבה נשית עצמאית. מהבטן.
מובן שהמשכתי "להכניס את הבטן". התאמנתי בחדרי כושר, בסטודיו C, פילאטיס – הבטן תמיד בפנים. לפני שנים, כשהחילותי מודטת, אמר המורה, "לשחרר את הבטן". במו אוזני שמעתי, הוא אמר – "בטן גדולה ורפויה", גם הבטן שלי שמעה ומיד העירה לי: "את רואה? אמרתי לך". המורה לקראטה הסביר שכוחי נובע מבטני, "הָרָה" ביפנית, שיר השירים מהלל "בטנך ערימת חיטים סוגה בשושנים". המורה לשיטת פאולה סברה כי שרירי הבטן התעייפו במהלך השנים בן היו שרויים במאמץ ממושך ועלי להניח להם. בטני העגלגלה הפכה למקור עוצמה וגאווה. ביני לביני חשבתי שבבטן הזו צמחו שני ילדי, וכל חוכמת גילי אצורה בה, אז איך היא אמורה להיות שטוחה?
אני שמה לב שעלי לבקש סליחתכם על שסטיתי מעט מסיפור המעשה בביקיני ופרטתי את העליות והמורדות הפתלתלים של קשרי עם החלק המרכזי בגופי. טוב שנשארתם עמי, לעולם אין לדעת, קורה שהתובנות הגדולות מתגנבות דווקא ברגעים הקטנים, בדרכים העוקפות, ולא כאשר אנו מחפשים אותן בדרך המלך.
כל המחשבות האלו ירדו איתי לשפת הים. היו מעט מאד אנשים. בחרתי לי פינה מרוחקת, פשטתי את שמלת החוף, פרשתי את מחצלת הקש הדקיקה והשתרעתי עליה. הנחתי כובע ענק על פני, לא כולם חייבים לדעת של מי הבטן הזו.
הקשבתי לקרני השמש שהיססו ללטף את חלקת גופי הבהירה, לרוח שנשפה על גופי, הרחתי את הגלים הנשברים אל החוף, ותיארתי לעצמי כמה שחוּמה ויפה אהיה עוד מעט קט. לפתע נשמע קול גבר דובר אלי. "אפשר להפריע לך?" שאל בנימוס תוקפני מעט. לא זזתי ממקומי, סימנתי לו בידי "לא". "חבל" אמר. שלחתי עין אחת והצצתי מתחת לכובע. הוא היה שזוף, נאה ולא שאני שיפוטית או משהו כזה אבל המילה "מטומטם" הייתה חקוקה על מצחו הנמוך. שמטתי את הכובע בחזרה על פני ונופפתי לו להתחפף משם. "חבל" חזר ואמר האינטליגנט, "גם לי הייתה בעיה כזאת ופתרתי אותה, גם לך אני יכול לעזור לפתור אותה, עשרה שיעורים ואנחנו פותרים את הבעיה". גם בלי להרים את הכובע ידעתי שהוא מצביע על בטני. חוש ההומור של אלוהים הביא את הטמבל הזה עד לסוף העולם שם שכבתי בפרצוף מכוסה, כדי שיפתור את "הבעיה" שלי. התחלתי לצחוק, מה שגרם ל"בעיה" שלי לרטוט יותר. "חבל" אמר האידיוט בפעם השלישית, והלך.
לסקרנים – זה היה הקיץ של הביקיני. דבר לא השתנה בחיי. בכל אופן לא בגלל אותו ביקיני. לבטני שלום. הפטנט שלי לא עבד, אבל ניסיתי, גם זה שווה משהו. לא?
והרי פרשנות מקורית של מתי G. לבטן של אישה:
מתוך ספרנו – "ואהבה, מה עם אהבה?" ניתן לרכישה באתר הזה (נדרש רק לדלג לעמוד המתאים…)
https://nomikan.com/?page_id=384
נ.ב.
מעניין לעניין באותו עניין.
יום אחד לפני שנים רבות הלכתי בבריכה עם בני הקטן שהיה אז בן ארבע. לבשתי בגד ים שלם כחול במרכזו התנוסס פרח אדום גדול. מולנו התקרבה אישה רזה שלבשה בגד ים זהה. הפעוט הסתכל באיש הדקה ובי, חזר והסתכל בה ובי ואז אמר בגאווה גדולה:
"שלנו יותר גדול!!"
מתוך ספרו של יואל הופמן, "קולות האדמה" / קולות נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג-טסה
"פעם חלם צ'ואנג-טסה שהוא פרפר המתעופף ברפרוף כנפיים, שמח בעצמו ועושה מה שליבו חפץ. הוא לא ידע שהוא צ'ואנג-טסה. לפתע הקיץ משנתו ומצא את עצמו צ'ואנג-טסה שאין לטעות בו. שוב לא ידע אם הוא פרפר בחלומו של צ'ואנג-טסה, או צ'ואנג-טסה בחלומו של פרפר."
*. Noa Mondshein חנות לחזיות בהתאמה אישית https://www.facebook.com/noa.mondshein?epa=SEARCH_BOX
5 תגובות
השארת תגובה
נפלא!זה הכיוון….
אחד הפוסטים המעולים. החשובים .יש ל"מרקר" ולצטט!!! להפיץ, לתת במתנה… נהדר
מביטני הרוטטת בעונג של הראויים
נעמי נפלאה כתמיד
חיבוק גדול אמיצה שלי
אוהבת, סמדר
התענגתי, כרגיל….😘
היי נעמי יקרה.
ראשית שמחה שהגעת לחוף בת-ים המקסים שבו בילינו שנות נעורינו – עם ובלי
הבטן ששינתה ולבשה צורה חדשים לבקרים. ובאמת את בסגנונך המיוחד והסיפורי
מצליחה לשחרר (גם היום) את "תחושת הבטן" של אז……