קַו לְקַו – דמות האדם מולנו

אָדָם, נכדי בן השש, יושב ליד שולחן הילדים, לשונו רכה בפיו הפתוח מעט, בידו עיפרון, מבטו מרוכז בדף שמונח לפניו. על הדף  פזורות נקודות, ליד כל נקודה – מספר. אָדָם מונה את המספרים ומותח קו מנקודה לנקודה לפי סדר המספרים העולה. מפעם לפעם הוא עוצר ובוחן את הדף, עדיין איננו יודעים מהי הדמות שתיווצר. ככל שמתרבים חיבורי הנקודות אנחנו משעשעים את עצמנו בניחושים – זה קוף? זה דוב? זה פרצוף? הוא צוהל כאשר על הדף מצטייר נמר משופם. שערות השפם שהזדקרו לצדדים סיבכו את חיבור הנקודות.
ופתאום אני חושבת הרי כך בדיוק אנחנו בונים לעצמנו את דמותו של אדם שאנו מכירים. אנחנו צוברים אירוע אחרי אירוע, סצנה אחרי סצנה, משפט, מעשה, תגובה, מחווה… כל אירוע הוא נקודה הנרשמת על דף החיים, עם הזמן אנחנו מחברים נקודה לנקודה, קַו לְקַו ונוצרת דמות. לעיתים קרובות זו דמות שטוחה, אבל כך קל לנו להתנהל מולה, אנחנו יודעים למה לצפות ממנה. באורח פלא, לרוב, גם הדמות יודעת כיצד להתנהל איתנו. גם היא יצרה לעצמה את דמותנו, נקודה לנקודה, קַו לְקַו.

לאחרונה הייתה לי שיחה משונה עם אישה שאינני מכירה, שהתיישבה לידי באחת מנסיעותיי הנדירות באוטובוס. למרות ששתינו כיסינו חוטמנו ופינו במסכה, ואולי דווקא בגלל זה, האישה הזרה פתחה לפני את סגור ליבה. נראה שהיא נחנה בזיכרון מופלא והיא שומרת במוחה פרטים זעירים מהעבר הרחוק והקרוב. היא התלוננה מרות על בעלה, וכדי לתאר לי את דמותו, פרטה אירועים, שיחות, ומעשים שהתרחשו בעשרים ושלוש השנים האחרונות. היא סיפרה מקרה אחר מקרה, עלבון אחר עלבון, הוסיפה קַו לְקַו, וכאשר ירדה מן האוטובוס, הייתה בידי תמונה מלאה על אופיו של אותו בעל איום ונורא.
אבל איזה מנגנון עומד מאחורי בחירת הנקודות? מה מכתיב את הבחירות שלנו? האם אבחר את המשפט המכוער שאמר, או את המחווה היפה שעשה? את הרגע בו העליב? או את הרגע בו תמך? את השטות שאמר או המילים החכמות? אילו נקודות נִדלֶה מקַו הזמן? לאילו נקודות נקנה משמעות?
הרי לעולם אלו אינן הנקודות היחידות… קרוב לוודאי שחברו של "אותו בעל איום ונורא", ששירות איתו בצבא, ויוצא איתו למילואים, יניח על הדף נקודות משלו, שונות לחלוטין משל האישה המרה, ותתגלה דמות אחרת. ואולי, אפילו, אותה אישה עצמה, ביום טוב, נאמר שילחש באזנה שהוא אוהב אותה, נאמר שיביא זר שושנים או קופסת שוקולדים – ספלנדיד מריר עם קליפות תפוזים, למשל, אז ביום כזה היא תבחר נקודות אחרות, ותצייר דמות חיובית יותר, ותתנהג אליו בהתאם.

אני מטפסת שלוש עשרה קומות במעלה המגדל בו אני גרה, אל טָלִי.
איזה מנגנון עומד מאחורי בחירת הנקודות ? אני שואלת.
אה, טלי מחייכת, זאת באמת השאלה החשובה. וטלי אומרת שלאדם יש נרטיב, סיפור, והוא בוחר את האירועים שמתאימים לסיפור שלו ומתעלם מן האירועים שאינם מתאימים לסיפור הפנימי שבנה. מבחינתו אלה אירועים מקריים חסרי חשיבות, הם אינם מצטברים לנקודות שיוצרות את קוי הדמות שבנה.
אם כך, הסיפור הפנימי קודם?
ואני חושבת שדווקא על האנשים הקרובים ביותר המבט מתקבע, קווי המתאר מתקשחים עם הזמן, כי ככה "הכי נוח". הוא "כזה" וזהו זה! אין צורך לחשוב כל יום מחדש – עם מי אני חיה? או האם הילד שלי (בן הארבעים) בעצם שונה ממה שאני החלטתי כבר מזמן? ובדיוק אתמול נתקלתי במשפט שכתב דרור בורשטיין במאמר על התערוכה של מודליאני במוזיאון תל אביב – "מודליאני הבין, אולי בעקבות האומנים האפריקאים הגדולים, שסכנת המבט בפָּנִים היא סכנת ההרגל. וההרגל מונע הִתְרָאוּת." ההרגל מונע מאיתנו לראות לעומק את האדם שאנחנו מכירים היטב. וגם הוא, מתוך הרגל, בבלי דעת, מציג בפנינו את אותן פָּנִים שהוא מראה לנו תמיד, בדיוק כמו שאנחנו מציגים לו את פנינו הרגילות איתו. זאת מערכת היחסים שלנו.

וגם על עצמנו המבט מתקבע. אני "כזאת" וזהו!! מוכָּר, נוח, ברור, בטוח.
הייתכן שאנחנו יכולים להפתיע את עצמנו שאנו מכירים? הייתכן שזולתנו המוכָּר יפתיע אותנו?
מסתבר שהנושא הזה מעסיק אותי, ומצאתי שכך כתבתי בספר "ואהבה, מה עם אהבה?"
"אַתָּה מתעניין יותר בשוליים שלי מאשר בַּליבָּה הקשה. בשוליים את הכי מעניינת, אתה אומר, שם נמצאים שרידי האישה ההגיונית שבָּך. בשולֵי ישותי קיים אזור רך ורחב אליו מפעפעים רעיונות מבחוץ, ולתוכו נמשכות מחשבותַי מבפנים. קצה ההוויה שלי הוא שטח של סקרנות ותנועה. שם מתרחש המפגש המוביל את המחשבה לגרעין שלי ונותן לה את הצורה והביטוי המיוחדים לי. כך נוצרות ההפתעות שהן אני.
אני מכירה אנשים שהקו המקיף את תווי המתאר שלהם עבה ושחור וברור. הם חיים בצדקתם. בידיעת המוחלט הקבוע. ואולי בפחדיהם. אינני יודעת. אני בכל אופן, מעדיפה שוליים רכים."
אה, הקו השחור ההוא, מנקודה לנקודה… אה, אין לזה סוף…