כִּמְעַט
לפני הרבה הרבה שנים, יום חורף נאה אחד, טיילנו ברחוב גורדון בתל אביב, "שְלוֹשְנינוּ" – נועה, עוזי ואנוכי. עוזי הצביע על חנות מצידו השני של הרחוב, ואמר – כמעט הייתה לי גלריה כאן. ענתה לו נועה – יש לך כמה "כמעטים" כאלו. צחקנו, היינו צעירים, עדיין לא ידענו כמה ה"כמעט" יזנב בעקבותינו. וכך נולד המושג כִּמְעַט.
כל אחד מאיתנו שומר באמתחתו מספר "כמעטים", קטנים, גדולים, עצובים, מצחיקים, פִסְפוּסִים או מזל גדול.
קחו למשל "כמעט" אחד, מני רבים, שקרה למתי G., מה שקורין – כִּמְעַתִּי
בשלהי שנות השבעים של המאה שעברה, מתי G. היה סטודנט דלפון ומאושר שלמד ב – Central School of Art & Design בלונדון. מדי יום, בדרכו לבית הספר עבר ליד חנות עתיקות. בחלון הראוה היה מוצג, בין שאר ערבוביית החפצים הישנים, ציור מכוער, שונה ומשונה, פורטרט של אישה שמשך את ליבו ועורר בו דחף עז לרכוש אותו. מתי G. מקפיד לציין שהציור היה מכוער, אבל היה בו "משהו". מחירו של הציור היה 60 פאונד. באותו זמן מתי G. חי על תקציב של 12 פאונד לשבוע, שהספיקו למנה היומית של פיש & צ'יפס, ולחפיסת סיגריות מרלבורו בה שיחד את השוער בבית הספר כדי שירשה לו להחנות את מכונית "החיפושית" החבוטה שלו במגרש החניה של המורים. הוא הציע למוכר 25 פאונד. הלה סרב. מדי יום, בעקשנות ובהתמדה המאפיינים אותו (עד היום), מתי G. נכנס לחנות והציע 25 פאונד, והמוכר, האנגלי, סרב בנימוס ועמד על שלו – 60 פאונד. אחרי כחודש ימים, בוקר אחד נעלם הציור מן החלון. מתי G. נכנס להתעניין בגורלו של הציור שעם הזמן התחבב עליו יותר ויותר. הסתבר שקנה אותו מישהו. אותו מישהו הבחין אף הוא ב"משהו" שהיה בציור ולקח אותו לבדיקה והערכה ב"Sotheby's", הסוכנות הבינלאומית לתיווך חפצי אמנות. המומחים של "סותביס" קבעו כי מדובר בציור שצִייר, לא פחות ולא יותר – וינסנט ואן גוך בכבודו ובעצמו בשנות העשרים המוקדמות של חייו, בתקופה שחי בלונדון. ואן גוך עזב את דירתו השכורה מבלי לשלם לבעלת הבית, והשאיר לה מספר ציורים במקום שכר דירה. אחד הציורים האלו עשה את דרכו, כמעט, רק כמעט, לידיו של מתי G.. הציור נמכר במכירה פומבית בסכום של 340,000 פאונד (שלוש מאות וארבעים אלף פאונד). רק כדי לסבר את האוזן, זמן קצר אחר כך מתי G. ושינה, אשתו, רכשו בית וויקטוריאני ישן בלונדון בסכום של כ – 6,000 פאונד.
החיים היו יכולים להיות שונים מאד עבור אותו סטודנט דלפון לוּ רכש את הציור המכוער.
תודו שזה חתיכת "כמעט"!
גם באמתחתי מספר לא מבוטל של "כמעטים".
קחו למשל את המקרה של סידרת הטלוויזיה שיזמתי בשנת 2000 – "הבית". הסידרה נסבה סביב אלימות במשפחה. בחרתי לתקוף את הנושא מצידם של הגברים. ערכתי תחקיר יסודי במעון טיפולי בו שהו הגברים במשך כחצי שנה, ראיינתי גברים אלימים, נשים שהיו קורבנות לאלימות, עובדים סוציאליים, ביקרתי במקלטים לנשים מוכות, במרכזים לטיפול משפחתי, שמעתי על הילדים "השקופים" שהיו עדים לאלימות. במשך כשנתיים חייתי את הסידרה. המפיקה הייתה עדנה קוברסקי הנהדרת, הבמאי היה שחר רוזן המצוין. ערוץ 10 קנה את הסידרה עם עלייתו לאוויר בינואר 2002. הייתי מאושרת. מעבר להישג האישי, ראיתי, (עדיין רואה) חשיבות רבה לסידרה הזו, שהייתה סידרת מתח ויחד עם זה הכילה מידע רב ערך באשר למעגל האלימות המשפחתית, וכיצד ניתן להיחלץ ממנו.
ערכנו אודישנים, נבחרו שחקנים, צלם, תאורן, לוקיישן וכו' וכו'. נקבע יום צילומים ראשון. ביום שקדם לו עשינו חזרות עם השחקנים. בערב עבדתי על המחשב, תיקנתי דיאלוגים כדי ש"ישבו טוב בַּפֶּה" של השחקנים. הרגשתי שאני נוגעת בלב הפועם של תעשיית הטלוויזיה בארץ, כששחר צלצל.
– מה את עושה? שאל.
– מתקנת את הדיאלוגים. עניתי.
– את יכולה להפסיק, אמר. ביטלו את הסידרה. אין צילומים מחר.
וזהו. הסידרה נקברה. ניסיתי, אבל לא הצלחתי להוציא אותה לפועל במסגרות אחרות. היא נשארה במגרה, ואני לא מצאתי את מקומי בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע.
זה היה "כמעט" כואב.
יש "כמעטים" קטנים, אגביים, שאינם משנים דבר, כמו אותו חבר שמילא 12 טורים נכונים בטוטו, ולמספר שניות היה מיליונר, עד שהגיע הטור ה- 13 והפריח את תקוותיו.
יש "כמעטים" שהם כמו מטאור שפוגע בחיים ומסיט אותם מממסלולם הצפוי. כמו אותה כתבה שקרא שייקה פייקוב אודות אוצר זהב שהחביאו פירטים יהודיים בצ'ילה במאה השש-עשרה, בעקבותיה זנח את המוזיקה, ויצא למרדף אחר הזהב הנחשק, מרדף שהשאיר אותו במצב תמידי של "כמעט". סיפור מרתק בפני עצמו. https://www.haaretz.co.il/misc/1.1072020
או כמו אותו לילה בו דהרתי על הכביש מחיפה לתל אביב, לפני שבנו גדר הפרדה בין המסלולים, ולפתע הגיחו מולי שני פנסי מכונית של נהג שדהר מתל אביב לחיפה ונרדם על ההגה, ובשבריר שנייה של אינסטינקט סטיתי אל שולי הכורכר ונמנעה תאונה. נדרש חברו של "הכמעט" הלוא הוא "המזל", שלא התהפכתי, שלא פגעתי במכונית אחרת… זה "כמעט" משנה החיים. יכול היה הארוע להסתיים בתאונה, ואז לא הייתי כותבת טור זה ולא היית קורא/ת אותו.
כשאני חושבת על זה, אירועי ה"כמעט" מעצבים את חיינו באותה מידה שהאירועים שהתרחשו נותנים להם את צורתם. "הכמעט" הודף אותנו לחפש דרך אחרת. אם לא "זה", אז מה? גם הדברים שאינם קורים – לוקחים חלק בחיינו. בין אם ה"כמעט" הוא מבחירה, או אקראי, או גזרת גורל – זוהי הדרך בה לא הלכנו, ולעולם לא נדע מה היה ;קורה אם היינו הולכים בה, אם ה"כמעט" היה נעשה מציאותי.
נדמה לי שהדברים האלו מתאימים במיוחד בימים אלו בין ראש השנה ליום כיפור, בין כסה לעשור, ימים של חשבון נפש, של הצבת יעדים לשנה החדשה. אז קחו בחשבון עת "הכמעטים", תשאירו מקום פתוח לאפשרויות אחרות, הן עשויות להביא אתכם למקומות רעננים (או שלא…).
ובקיצור – שנה טובה מאד!
מחכה ל"כמעטים" שלכם.
נומִיקָן
* יוצרת ה"שנות טובות" המקסימות בטעם של פעם – גליה קורן פרסיל, http://www.galiapersil.com, galiapr@012.net.il
*. הבית בו התגורר ואן גוך בשכונת Stockwell בלונדון, ניתן לסייר בו.
https://londonist.com/london/art-and-photography/van-gogh-house-stockwell-london
*. ואן גוך בלונדון
https://www.tate.org.uk/art/artists/vincent-van-gogh-1182/seven-things-know-about-van-goghs-time-britain
4 תגובות
השארת תגובה
מדהים, אין עליך נעמי! סיפורים מרתקים כתמיד!
שתהיה לכולנו שנה טובה ונפלאה!
באהבה
סמדר 😍
ראשית, ׳כמעט׳ זה ראשי תיבות של קיש מיר אם טוכאס.
ועכשיו לסיפור על כמעט:
ידידתנו תמנע חטב, רעייתו של יורם חטב (השחקן לשעבר), קבלה יום אחד טלפון מערוץ 12 בטלויזיה בו התבקשה לביים סדרת טלויזיה, וזאת במקום במאית אחרת שלא יכלה לקבל על עצמה את המשימה.
תמנע הסכימה בשמחה, נחתם חוזה ותמנע החלה בעבודה.
יום למחרת מצלצל המפיק ומודיע לתמנע שההתקשרות מבוטלת כי הבמאית המקורית נאותה לקבל על עצמה את העבודה.
תמנע בלית ברירה אמרה בסדר, אך העבירה את השיחה ליורם שישב לידה.
יורם, בקול תקיף של שחקן כועס אמר למפיק: מה אתה חושב לעצמך שתמנע זה פיצה שאתה יכול להזמין ואח״כ ככה סתם לבטל? תצטרך לשלם לתמנע את מלוא סכום ההתקשרות !
וכך היה, הכסף שולם במלואו ע״י המפיק המבוהל.
׳כמעט׳ שקצת הצליח בכל זאת.
אהבתי מאד את – ׳כמעט׳ זה ראשי תיבות של קיש מיר אם טוכאס.
לפעמים זה מדויק מאד
נעמי יקרה, את תבלין נעמי. קצת חיוך, קצת צביטה, מוציא את הטעם החוצה. ומעורר מחשבה. שנה טובה לך ולמתי שלך.