יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אפריל 2023
נולדתי בשנת 1952. גדלתי ברמת גן ברחוב שדרות התמרים, שהייתה בו דווקא שדרת עצי אזדרכת ואף לא עץ תמר אחד. עובדה שרק בשעת כתיבת שורות אלו נתתי עליה את דעתי. אביבי ילדותי היו אפופים בריח הנפלא של פריחת האזדרכת. טיפסתי על העצים והבאתי לאמי שי, צרור פרחים קטן שבישם את הבית כולו. שדרת התמרים ללא תמרים גבלה בעיר בני ברק. בנק לאומי שכן, כמה סמלי, בפינת הרחובות עקיבא וז'בוטינסקי בבני ברק, ולשם הייתי הולכת עם תיבת נוח, שהייתה תיבת החיסכון שלי, להפקיד את רווחי העצומים כמורה פרטית לתלמידי כיתות נמוכות.
אנשי בני ברק היו אחרים. הלבוש המשונה שלהם, הקפוטות השחורות, השטריימלים, הפאות חסרות החן על ראשי הנשים, הריח הכבד ואי הנוחות באוטובוס מספר חמישים וארבע שהגיע מבני ברק עמוס חרדים, והסיע אותנו לבריכת גלי גיל. ואחרי הצהרים ביום שישי, הצפירה המבהילה המודיעה – שבת נכנסת, ואסור באיסור חמור להיכנס לבני ברק במכונית. מה שלא היוו בעיה כי לאף אחד בשכונה לא הייתה מכונית, ולא הייתה כל כוונה לנסוע לבני ברק. ובכל אופן בבוקר יום השבת התקבצנו רבים בכניסה לבני ברק, בצומת הרחובות מודיעין ודרך ז'בוטינסקי, ליד בית החרושת האגדי לשוקולד צ.ד., (מתי הפכה המילה בית חרושת ל – מפעל, ומדוע?) סביבו רצץ ענן ניחוח מתוק עד לזרא, גם בשבתות. לבושים בגדי ים עליהם בגדים קלים, ונושאים צמיגי מכוניות ששימשו גלגלי ים, תיקים עמוסים כריכים, עוגות חתוכות ריבועים ריבועים, פירות ובקבוקי מים וקרם הגנה, ואוהלים וכסאות – נדחקנו בעליצות למשאיות ונסענו לחוף הים בהרצליה, לחוף זבולון. וכך גם חזרנו, עייפים, לוהטים מחום, מרובבים בחול ים, ושמחים. במשפחתי משום מה, ארוחת צוהריים של שבת אחרי הים נפתחה במרק עוף מהביל. מנהג שלא שמנו לב למשוּנוּת שלו עד שהצטרף אלינו המנוח שלי, שהיה עירקי במוצאו – ובעודנו מזיעים (מזגן לא היה) ולוגמים מרק רותח כאילו אנחנו בעיצומו של חורף מדיארי – תהה על ההיגיון שבדבר.
בכל אופן – כל זה קרה בפתחה של בני ברק, ולא היה פוצה פה ומצפצף.
אבל משב של פחד מהמקום הזה, מהאנשים המוזרים האלו – היה גם היה. משהו בהוויה המשונה הזאת הטיל עלי מורא. נראה שינקתי זאת מאמי, שגדלה בבודפשט במשפחה חילונית יהודית, ובילתה את יום הולדתה השישה עשר במחנה הריכוז אושוויץ. היא שנאה את הדת, וטענה שהדת היא זו שגורמת לכל המלחמות בעולם. הדת, ואופיים הרע של בני האדם. אבי, שגדל מעוטר פאות וחובש כיפה במשפחה אורתודוכסית בכפר קטן בהונגריה, ערך קידוש בכל סעודת שבת, ונשמרה המסורת הדתית של כל החגים. אבי נטש בכעס את האלוהים אחרי מחנות העבודה בצבא ההונגרי, אבל בכל זאת, שמר לו חיבה מסוימת, רכש כסא בבית הכנסת שם ביקר בחגים, ושב הבייתה דמעות בעיניו. סבי, איזידור, שאיבד את אשתו, שרי שיינדל, ושלושת ילדיו הקטנים, המשיך לחבוש כיפה ולהתפלל, ואף וויתר על עישון בשבת. בדירת שני החדרים בה התגוררנו, ישנו הורי על ספה נפתחת בסלון, ואחותי ואני חלקנו את החדר השני. ממיטתי, הבטתי מרותקת כאשר סבי הניח תפילין בשעת תפילת שחרית. בעיקר התפעלתי משומה שתפחה במרכז מצחו, מעליה היה מניח את קוביית העור השחורה. הייתי בטוחה שהוא גידל את השומה במיוחד למטרה זו. הוא אמר שהוא ממשיך מתוך הרגל.
אני זוכרת היטב את הדעה הכללית שאמרה שיש להניח לאנשים המאמינים בדרכם, הם מתי מעט, ועם השנים – יצטמצם מספרם. הרי לא ייתכן שיש עוד המאמינים באלוהים אחרי השואה.
הבוקר , שמונה עשר באפריל, 2023 כשמתי G. ואנוכי עומדים במרפסת לשמע הצפירה, ומולנו במרפסת של השכנים ממול מתנפנף דגל ישראל, אני חושבת שלא יאומן ששבעים ושמונה שנים מתום מלחמת העולם השנייה – מדינת ישראל עומדת במצב שהיא עומדת, בסכנה קיומית שמביאים עלינו היהודים החרדים והפלגים המשיחיים.
בשנות הארבעים לחיי חלמתי חלום. ובחלומי אני עולה במעלה גן אברהם לכיוון בית הספר היסודי בו למדתי, בית ספר שילה. לפתע מתרוממת לפני חומת אבנים שמגיעה עד השמיים, חוסמת את דרכי, ואינה מאפשרת לי לעבור. מאחורי החומה ניצבים אנשי בני ברק החרדים, ואני נתקפת אימה מפניהם.
הסיוט המזעזע, שלא הבנתי את פשרו, נחקק עמוק בזיכרוני, והמתין כשלושים שנה.
עכשיו הוא כאן.
אבי, שהיה איש חם, חזק ואוהב, טען כנגד אימי שהיא פסימית. אימי, שהייתה אישה קטנה מלאת חיים, צינית ומצחיקה, טענה כנגדו שהיא ריאלית. עד לפני זמן הייתי בצידו של אבי. בשנה האחרונה אני מוצאת את עצמי בצידה של אמי.
כבכול שנה אני מצרפת לינק לסרט שעשיתי על הורי ודודותיי כניצולי שואה.
יהודי מהונגריה / A Jew from Hungary
https://www.youtube.com/results?search_query=a+jew+from+hungary+naomi+azar
8 תגובות
השארת תגובה
אהובה
ושוב קוראת ואומרת לעצמי : היא כותבת נפלא.
וכל ההוויה של ילדותי צפה לפני.
והצלילים עם המשקל ההונגרי מורגשים בגופי.
אני יכולה לשמוע את הוריך מדברים.
(מוזר שלא מצליחה לשמוע בתוכי את צליל קולו של אבי….)
מי שכותב את הסיפור הזה של החיים שותל רמזים מטרימים, יוצר סיפור מסגרת ושוזר חוטים שבאופן מפתיע מתגלים לאורך העלילה. פה לא ניתן לעשות קריאה שניה…
תודה שכתבת
אוהבת אותך
נעמי יקירתי, כותבת מקסים, כתמיד! ריגשת אותי עד מאוד! בקושי היה חיוך בקצה הדמעה! גם אני, כידוע, ילידת 1952, מצאתי בדבריך נקודות מוכרות מהילדות. והתמונות מחוף הים, מקסימות!!! תודה על השיתוף!!! סמדר. ❣😘
נעמי יקרה, כרגיל, נהניתי מאוד לקרוא את דברייך, המחיים באופן עדין ומדויק פרק מרגש בחיינו. תודה שאת טורחת לשתף, זה משמעותי עבורי
תודה עירית, קול מהעבר הרחוק…
תודה נעמי
זו התקופה לקפל סיפורי עבר להסיק מהן מסקנות ולהסכים לשחרר פחדים הרגלים וחומות מכל הצדדים..
וכן נדרשת הפרדה בין דת למדינה ולא בין אנשים.
ריגשת אותי כ"כ. החלום חזק וממש נבואי.
נעמי אהובה בכלצשנהנקוראת עוד פיסות חיים מהמארג שלך. מאוהבת בכתיבה שלך ובכל פעם מגלה עוד חלק מהאשה שאת מהאדם היפה שאת. מרגש לקרא. להתחבר לסיפור המשפחתי שלכם והתמונה העלתה בי צמרמורת. בבקשה להמשיך לכתוב. ולגבי הסיפור שפה אני עדיין עם אביך.
יקרה, אחרי כוס קפה איתך גם אני שוקלת לחזור לעמדה של אבי…