27.4.2023
ההצהרה כי נולדתי בשנת 1952 וגדלתי בעיר רמת גן, מציבה אותי בתקופה מסוימת במקום מסוים.
ילדותי עברה עלי בסמטת שדרות התמרים ברמת-גן, בבנין בן שלוש קומות ששיקף את אוכלוסיית העיר. בקומה השנייה גרה גברת יעקובוביץ' שהייתה לה תסרוקת ונימוסים מוקפדים, אבל בלילות הייתה צורחת, ומפעם לפעם נעלמת למספר שבועות וחוזרת במצב של "זומבי". וכשהתאוששה הייתה יושבת עם אימי במטבח ומצחיקה את כולנו. מולה גר הזוג שוסטר, לא היו להם ילדים. הילדים נשארו "שם". הזוג שוסטר נסעו לשוק הכרמל מדי יום שישי לקנות ירקות ופרות בזול, וחזרו במונית. אמרו שהם עשירים. הם גרו מתחתינו, וכשנפל כדור מהמרפסת שלנו, נאלצתי לרדת קומה, לדפוק בדלתם שנפתחה כדי חרך צר, גברת שוסטר הציצה עלי, ואני שלחתי מבט לתוך הדירה החשוכה ממנה עלה ריח של נורא עצב ופחד. חיכיתי עד שהגברת שוסטר החזירה לי את הכדור, פניה שתוקות, ונמלטתי על נפשי. בקומה ראשונה התגוררה משפחת בָּטָאט – הורים ושני ילדים, בנים שקטים שהשפילו עיניהם בביישנות כשנפגשנו בחדר המדרגות .
אנחנו גרנו בקומה השלישית. הורי, ששרדו את שואת יהודי הונגריה, אושוויץ ומחנות עבודה, עלו ארצה בשנת 1946. עד יומו האחרון אבי שינן לנו, שתי בנותיו, ואחר כך לנכדיו : אין מקום ליהודי בעולם – רק בארץ ישראל.
ז'וֹזֶפִינָה ואימה גרו בקומה "שלנו". ז'וֹזֶפִינָה הייתה רווקה יפהפייה שחורת עין. שלא בפניה כינתה אותה אימי – "בתולה זקנה". בימים ההם לא ידעתי מה זאת בתולה. לתומי סברתי שזה משהו לא טוב. טעיתי לגמרי. אימי דווקא חשבה שבתולה זה משהו טוב מאד, ולכן צריך לשמור אותו אך ורק לגבר איתו מתחתנים. ז'וֹזֶפִינָה המסכנה שמרה גם שמרה את בתוליה העצובים, אבל זו כבר הייתה אופרה אחרת לגמרי.
בכל אופן, ז'וֹזֶפִינָה ואמה עלו ארצה מעיראק. אִמה של ז'וֹזֶפִינָה, ואני קראנו יחד את עיתון " שער למתחיל", אני לימדתי אותה קרוא וכתוב בעברית, היא תלשה בחוט את גבותיי וחתימת שפמפמי. כך הכרתי את האורז האדום, הסמבוסק והקובה העירקי אותם חיבבה מאד משפחתי המדיארית. בכל הבניין, שמנה שתים עשרה דירות, רק לז'וֹזֶפִינָה ואימה הייתה טלוויזיה, שקלטה את ירדן ומצרים, בארץ עוד לא הייתה תחנת טלוויזיה. אמי היפה הייתה צופה נאמנה של סרט יום שישי בתרגום חי לעברית, והוזעקה בחדווה כשהיו ריקודי בטן בטלוויזיה. כשהתלוננה שזמרתה של הנערצת אום כולתום משעממת, התפלאו, משעממת? הַהֵיאַך? הרי השיר חוזר על עצמו במשך שעות.
כרמלה הייתה (ונשארה) חברתי הטובה. עם בוקר היינו צועדות לבית הספר התיכון אהל-שם, ובצוהריים חוזרות יחד ומנתחות את אירועי היום. שלמה, אחיה הגדול של כרמלה, לימד אותנו מתמטיקה. איכשהו צלחנו את חובות המתימטיקה עם הרכבות שיצאו מחיפה ומתל אביב, ועם הבריכה שמילאו אותה מים, עם הסינוס והקוסינוס והטנגנס והקוטנגנס, ובעיקר בפרצי צחוק בלתי נשלטים מול חוסר ההבנתנו את הבעיות על כל "הנעלמים" שלהן, ואיך, אי פעם, נידרש להן בחיינו האמיתיים שיתחילו אחרי השירות הצבאי. שלמה למד בטכניון הנדסת חשמל, יעקב, האח הבכור – הנדסת בנין. ביתה של משפחת חיים היה מרכז חברתי תוסס, בו התקבצו הצעירים "העירקים" שלמדו בטכניון. מה הפלא אם כך, ששם פגשתי את מי שהיה עתיד להפוך לבעלי. מרבית הגברים נישאו לנשים אשכנזיות, וזו הייתה קבוצת החברים הקרובה שלנו במשך מרבית חיינו, משפחתנו שנייה.
איש מאיתנו לא בא ממשפחה פריבילגית, (אלא אם כן, כמו ששוטפים את מוחנו בשנה האחרונה, עצם היות אשכנזי הוא פריבילגיה מעליבה). כולנו למדנו על מלגות כאלו ואחרות. העירקים למדו על מלגות של "עולי בבל", ולימים כשעשו חַיִיל, תרמו בעצמם לקרנות שכאלו.
אלי נולד בעירק ואף נשא בקצה חוטמו חותמת עירקית שהייתה נפוצה בימים ההם – צלקת זעירה של עקיצת זבוב החול. הוא עלה ארצה בגיל חמש. כשנפגשנו היה בן עשרים ושלוש, ואני בת שמונה עשרה. עברנו מסלול ישראלי זהה – בית ספר יסודי – שילה, בית ספר תיכון – אהל שם, צבא הגנה לישראל ומאוחר יותר (למרות אותם סינוסים וטנגנסים…) – טכניון. שנינו, היינו ילדים בכורים במשפחותינו, משפחות מהגרים שאיבדו הכול. דור שני לשבר קיומי. הילדים החזקים והמוצלחים שנשלחו למרכז החברה כדי לחלץ את המשפחה ממקומה. זה הייעוד שקיבלנו, התפקיד שנטלנו על עצמנו, השאפתנות בערה בעצמותינו.
יהלום שנתפר לבטנת שמלתה של אימו בבגדד חילץ את המשפחה מן המעברה שבה שוכנו כשהובאו ארצה, והעבירם לדירת חדר ברמת גן. אלי גר עם הוריו, עם אחיו ועם סבתו בדירה קטנטנה, אותה כמעט פוצץ אותה כמה פעמים בניסיונות שעשה בחומרים שהביא מבית המרקחת שבו עבד לאחר שהתאהב בכימיה. בדירה הזאת מעולם לא ביקרתי. הכרתי את משפחתו רק לאחר שהצליח להעבירה לדירה גדולה יותר וריהט וסידר אותה בטוב טעם בתקציב המצומצם שעמד לרשותו, ורק אז למדתי ששמו הפרטי הוא אֶלִיאָס ושם משפחתו הוא עַבְּדוּלְעֶזֶר. כמקובל בזמן ההוא בו פליטים מכל העולם הפכו ל"עם ישראל" – בכיתה א' העניקה לו מורה את השם אלי עובד. השם השתרש בפי כולם, למעט הוריו ובני משפחתו, שהמשיכו לקרוא לו יָאסָא.
התחתנו שנתיים אחר כך.
לימים התגלה לי כי שכנותינו, ז'וֹזֶפִינָה ואִמה, שחקו תפקיד חשוב בחתונה. דווקא הוריו של אלי נרעשו כאשר התברר, אוֹיָה, אוֹיָה, כי בנם, מהנדס הכימיה המוצלח עד מאד, בו תלו יהבם לקידום חברתי, נחוש לשאת לאישה – אשכנזייה, חילונית, לא עשירה, נטולת אילן יוחסין להתהדר בו, ואין דרך לברר מי המשפחה שזוכה בחתן השווה את משקלו (הנכבד) בזהב. החתן המאוהב, בעל התושייה, הביא את הוריו אל שכנותינו שהמליצו עלינו בכל פה (מלא קוּבֶּה) וכך זכיתי להתחתן עם בחיר ליבי ולאכול אורז אדום, סמבוסק וקובה שנים רבות.
הורַי אהבו מאד את החתן. הם נתלו באילן גבוה – היטלר. היטלר, כך אמרה אימי, לא הבדיל בין יהודי ליהודי כששלח את כולם למשרפות – אז מי היא שתקבע שיהודי אחד שווה יותר מאחר.
אגב, אותה ז'וֹזֶפִינָה אכן התחתנה, ולמען הסדר הטוב ההוא יש לקוות שאיבדה את בתוליה לבעלה, עירקי עם המלצות, שהתברר באיחור הרה גורל, כמטורף עם קבלות, וזמן קצר לאחר נישואיהם נעלם, והשאיר אותה עגונה שפניה פורחות בפצעי חזזית (אַקְנֶה) מכוערים.
בימים ההם נישואים בין-עדתיים לא היו נפוצים, אבל היה ברור שזה הכיוון אליו תלך המדינה, ילך העם. בשבתות של רמת גן של אותם ימים, אכן ישבו "העירקים" במרפסות לבושים בפיג'מות פסים, דְִשדָאשָה, ופיצחו גרעינים. מנהג שהפך למקור בלתי נדלה לבדיחות.
יום אחד בישר אבי למכר שפגש ברחוב – בתי מתחתנת.
– עם מי? שאל הלה.
– עם מהנדס כימיה, ענה אבי.
– יש לך מזל שלא עם איזה עירקי!
– דווקא כן עירקי, ענה אבי בגאווה. וההוא נמלט בבושת פנים.
שבת חתן נערכה בשבת שלפני החתונה, בבית הכנסת ישרים ברמת גן, בו התפלל אביו. הבעיה היחידה הייתה שמשפחתי נהגה לקום מאוחר בשבת ו…לנסוע לים. על הים יכולנו לוותר, אבל התפילה של "עולי בבל" התחילה בשש בבוקר. וכך השכם בבוקר, התגלגלה משפחתי במכונית, שהוחנתה רחוק. הוצגנו לראווה בפני המתפללות והמתפללים, שהצרו על כך שצעיר מוכשר כל כך נפל ברשתה של אשכנזייה, ועוד לא עשירה, אבל חיננית וחייכנית, ומשפחתה נותנת כבוד למשפחת החתן. מה לעשות, דברים כאלה קורים בארץ ישראל.
חמותי גְלֶדִיס עליה השלום, אימו של אלי, תמיד חששה מפני עין הרע שתמיט אסון על ראש יקיריה. ביום חתונתנו נתנה בידי חופן מלח ארוז בשקית בד לבנה קטנטנה, קשורה בסרט אדום, והורתה לי להניח את השקית בין שדיי, נגד עין הרע. צחקתי, אבל היא התעקשה. אחרי ביקוריה בביתנו הייתי מוצאת במקומות נסתרים שקיות מלח שפיזרה להגנה על שלומנו. לימים פג תוקפן של השקיות והרעה כלתה אל ביתנו, אבל גם זו כבר אופרה אחרת.
איזה רב יחתן אותנו? אביו של אלי רצה שהרב העירקי הראשי של רמת גן יחתן אותנו. הרב הראשי חבש לראשו מצנפת מוזרה, ועטה גלימה מרשימה. ביננו לביננו כינינו אותו "האפיפיור". לא רצינו. היינו ישראלים, "כור ההיתוך" וכל זה. צבא הגנה לישראל, צבא העם, הציל את המצב. רב צבאי. לא אשכנזי ולא ספרדי. ישראלי. הוריו של אלי התבלבלו קצת מתחת לחופה כאשר התבקשו להתלוות אל בנם משני צידיו, ולחוג סביב הכלה. אבל הכל עבר בשלום ובשמחה, עם רבע עוף, בורקס, ריקודי בטן וריקודים סלוניים.
כיבדנו את אביו של אלי, ועל ההזמנה לחתונה התנוסס השם עַבְּדוּלְעֶזֶר. שנינו לא רצינו בשם. נסו אתם לעבור את החיים נושאים על גבכם עַבְּדוּלְעֶזֶר שכזה. באותו זמן שקל אבי לשנות את שם משפחתנו מרובינשטיין לרונן, בסופו של דבר נמלך בדעתו ונשאר רובינשטיין. אלי ואני התבדחנו ושקלנו לשאת את השם עַבְּדוּלְשְטיין, או לחילופין רוּבִּינְעֶזֶר, בסופו של דבר החלטנו על עָזָר, שנשמע מזרחי יותר מעֶזֶר.
את אחד מלילות הסדר ערכנו לכל המשפחה בראשותם של אבי, דתי שהתפקר אחרי השואה, ואביו של אלי, שדבק בדת אחר שאיבד את נכסיו כשעלה ארצה. שני "הרבנים" הסבו בראש השולחן אחד לצידו של השני, שלב אחר שלב התקדמנו בנוסח העירקי ובנוסח האשכנזי. גרידת המרור האשכנזי העלתה דמעות ועיטושים, והתנחמנו בכרסום עלי חסה ירקרקה ועליזה – המרור העירקי. במקביל לחרוסת האשכנזית – התכבדנו בדבש תמרים מעובה בבטנים טחונים – חרוסת עירקית. סבא סאלח נדהם מהגפילטעפיש, מהעוף החיוור ששייט במרק עם קציצות הקניידעלך המפורסמות של אימי, בן נתקל לראשונה ו…לאחרונה בחייו. אבל הוא אכל בתיאבון. המטבח לא היה כשר, וסבא סאלח השכיל לא לשאול מה שלא צריך לשאול, ולא לעשות עניין ממה שלא צריך לעשות עניין, מה שאפיין את המסורתיות המזרחית בכלל, לעומת הקנאות המפחידה של החרדים האשכנזיים, בראשם חסידי סאטמר ובתי אונגרין, יוצאי הונגריה דווקא.
בעיני, זו הייתה שעת הצדיקות האמיתית בחייו.
לא שחסרו וויכוחים ומריבות ביני לבין אלי, אבל אני לא מצליחה לזכור אחד על רקע עדתי.
לא היה כל שד עדתי במשפחתנו וגם לא בין חברינו. הנושא העדתי שימש בעיקר לבדיחות בין הפולנים, ההונגרים, העירקים, התימנים, הרומנים. מה שהיה ה"בון טון" של התקופה ההיא, לפני הפוליטיקלי קורקט. איש לא חש קורבן, וגם אם הייתה אפליה, והייתה, איש לא נתלה בה ולא נשא אותה על נס הכעס והשנאה. לא היה "אכלו לי, שתו לי", גישה שמנציחה עמדת קורבן חסר כוח שאינו יכול לפעול בחיים בגלל כוח שחוסם אותו, גישה שמעניקה כוח ל"אחר", ומסרסת את הקורבן.
לא הייתה שנאה. לא הייתה הסתה.
היו החיים – עשירים, מאתגרים, מצחיקים, מעציבים. היו החיים.
ילדינו המשיכו את המסורת והתחתנו עם בני ובנות כל העדות. כך חברותי ואני אוחזות בנכדים שחומים ובהירים, מביטות לתוך עיניים חומות, ירקרקות ותכולות, ותמיד משועשעות על הגֶנִים המפזזים בעליצות בין צאצאינו. אז הם אשכנזים או מזרחים?
חשבנו שזה כל הסיפור.
השנה, ביום השואה, ירדתי לרחוב בלפור, בת ים, לקנות אוכל לכלבלב, ליקו. פרלמנט של מספר גברים לא צעירים ישבו סביב שולחן בפתח החנות, עישנו סיגריות ושתו קפה. פרלמנט העירקים, הפטיר בשעשוע בעל הבית. כשיצאתי מהחנות שמעתי את הדיאלוג הבא:
– תהרוג אותי, אני לא מבין איך אחרי כל כך הרבה שנים הם עוד מייללים שאין להם מה לאכול, שהם רעבים.
– עזוב אותך מזה, אתה לא מבין שכול מי שעבר את השואה הוא לא נורמלי.
לפני עשרות שנים, בשעת כעס, הביע בפני מאן דהוא את אכזבתו המרה על כך ש"היטלר לא סיים את העבודה, ולא חיסל את כולכם." הבנתי שיש איזו מפלצת נסתרת באגם לוך נס. בהיותי בעלת יכולת הדחקה פנומנלית, סימנתי את המילים בעיגול אדום, והשלכתי עמוק לתהום מגרת השִכְחָה. דברי השִטְנה האלו צפו ועלו בעקבות נאומיהם של השרים המהוללים דודי אמסלם וגלית דיסטל- אטבריאן, שלא לדַבּר על נערי לה-פמיליה ששרפו את מועדון הפועל תל אביב, והגדילו עשות והוסיפו כתובת גרפיטי – לא רק באושוויץ נשרפתם.
סנטימנט שלילי, חשבתי, בשפה של בני הכלכלן. איך קרה שהתפתח סנטימנט שלילי נורא כלפי ניצולי השואה? איך זה קרה? מה זאת השנאה הזאת לאשכנזים? ההולכת ותופחת בטיפוחם של בעלי אינטרסים שליליים…
מה יש לכם?
מה יש לנו?
ולסיום – שיר פטריוטי של המשורר רוני סומק שנפתח במילים – אֲנִי עִירָקִי-פִּיגָ´מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה
שיר פטריוטי / רוני סומק
אֲנִי עִירָקִי-פִּיגָ´מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה
וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.
אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,
אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה
שֶׁל בַּעֲלָהּ.
הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג
מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.
כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל
שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.
כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישוֹט הֵעִיף
עַל טַחֲנוֹת הָרוּחַ.
כֻּלָּנוּ עֲדַיִן יוֹרִים בְּכוֹכָבִים מְסַנְוְרֵי עֵינַיִם
רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהֵם נִבְלָעִים
בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.
אלי עזר הלך לעולמו ב6.9.2007 לזכרו, שיר שאהב מאד, מפי דקלון, שזכה השבוע בפרס ישראל – סורו ממני.
https://www.youtube.com/watch?v=uLIHFO3IJ6A
7 תגובות
השארת תגובה
נעמי יופי של זכרונות עסיסיים מרמת גן.אני בוגרת אוהל שם -1974
בוקר טוב
ורדה עזרוני
צעירונת , אני סיימתי 1970,
נעמי יקירה,
תמיד מצחיקה ומרגשת!
אהבתי לקרוא, כרגיל.
שלך באהבה סמדר
נהדר (כרגיל).
אני למד שלא רק הייקים עברו חיים קשים בהתחלה, גם אם נולדו בארץ. אבל בכל זאת, כייף להיות אליטה.
בת דודתי היקרה. מאז שעליתי לארץ, חיינו שזורים בשלט רחוק, עקב המרחק בין רמת גן לבאר שבע. מעניין לראות את הדקויות שלא הכרתי בחייך. מעניין מאד.
שזורים בשלט רחוק… אהבתי
יפה, חשוב ומרגש!