הימים האלה / עם ישראל חי!

!אמש הצטרפנו להפגנה "בחירות עכשיו" ברחבת התיאטרון הלאומי "הבימה". מתי G. ואנוכי צעדנו ברחוב קפלן, הפגנת "קפלן 22" הייתה בשלבי התארגנות ראשונים, בצד הצפוני ניידת משטרה חסמה מעבר רכב לרחוב ליאונרדו דה וינצ'י המוביל ל"כיכר החטופים" ברחבת הכניסה ל"מוזיאון תל אביב".
במקרה מצאתי את עצמי צועדת בראש טור, מניפה דגל גדול.
הגענו לרחבת הבימה, גדושה אבל לא צפופה, רמקולים ענקיים, פנסים, שירים, מתופפים, דגלים, שלטים, אנשים, מבוגרות, צעירים, מודאגות, כועסים, חרדות. את פני מקדמת זְקנה (בגילי) כשהיא פותחת את פיה מזדקרת שן אחת במרכז ושן אחת בצד, וזהו. אין יותר שיניים.
– אתם השמאלנים, באיזה סרט אתם חיים?
– מה ענין שמאלנים וימנים כאן? אני עונה, הממשלה הזאת חייבת ללכת!
– זה לא נכון, הכל קרה בגללכם, יש שנאה, זה לא המנהיגים מטומטמים, זה אתם מטומטמים, העם מטומטם!
היות ואני חושבת בדיוק כמוה, רק בכיוון הפוך, הפעם אני שומעת בעצתו של מתי G. שרוטן מתחת לשפמו הלבן – אל תעני לה.
היא ממשיכה, זעם וארס נוטפים מפיה:
– אותו דבר עשיתם לבגין!!!
בטני מתהפכת בייאוש, fuck, עד מתי?
חסרת השיניים ובעלת המילים מפליגה לדרכה בדיוק כשאני מבחינה שבמעלה המקל שאני מרימה בעוז – אין דגל, (באמת השמאלנים האלה, באיזה סרט אנחנו חיים?), ואני מבינה עשיתי את דרכי בראש המצעד כשאני מנופפת במקל של מטאטא. אני מצחקקת בהפתעה, ולרגע חושבת על המטפורה… ואז עושה דרכי חזרה במורד רחוב מרמורק. מולי עולה חבורת שמאלנים מצחקקת, נושאת את ה"אין דגל" האבוד – "ידענו שתחזרי".

אם תישמע אזעקה מי שקרוב לחניון היכל התרבות לרדת לחניון, לא לרוץ, יש מקום, זה החניון הכי גדול בתל אביב, מי שבמרכז הרחבה לשכב ולשים ידיים על הראש, נאומים, הורה שכול, הורה של חטוף, מישהו מהעוטף, מישהי מהצפון, "איבדתם את הצפון", קליפים, סיסמאות, אשם! בושה! עכשיו!
אנחנו עושים את דרכנו חזרה לרכב.
חבורת צעירים מנסה להסביר לחבורת תיירים משתאים את פשר המהומה במרכז העיר:
Habima is demonstration against the government, in the museum is for the kidnapped, BRING THEM HOME NOW!
קפלן 22, מה זה בעצם קפלן 22?
!ha, it's to change the government NOW

אנחנו שותקים בדרך הבייתה, עצב מצמית.

הבוקר בבת ים. כל יציאה לרחוב בלפור הסמוך לביתי, מזמנת מפגשים מפתיעים.
בחנות התבלינים, הטלוויזיה פתוחה בתחנה טורקית, אל תשאלי אומרת לי מרים המוכרת, אנשים כועסים עלי – את שומעת תחנה טורקית!!! אבל אני עליתי ארצה בגיל שבע עשרה, וזה מה שאני אוהבת, תראי, תראי את זאת, הבן שלה הביא לה כלה רוסיה, והיא לא מסכימה לו, והיא יפה הרוסיה, אבל רוצה כסף, והאמא לא מסכימה לבן שלה שיתחתן איתה, יש לה הרבה כסף לאמא, והנה תראי איך היא בוכה, מה שווה כל הכסף? היא כל הזמן בוכה. ותראי איזה יפה הרוסיה. והבן, בסוף ברח משתיהן.
אני יוצאת מהחנות עם קופסת החווייג' שאני מוסיפה לקפה השחור מדי בוקר, עקצוץ שמעיר אותי, ועם קופסת סוכריות הזנגוויל מופחת סוכר שאחת מהן מצטרפת לטקס הקפה שחור. אישה אלמונית פונה אלי, פיה לועס ביס מהכריך שהיא אוחזת בידה:
– אני יכולה לשאול אותך שאלה?
– כן.
– את אשכנזייה?
פִִּי, נטול הכריך, נפער בתדהמה – כן.
– זן נדיר כאן, ממשיכה הלועסת.
– למה את אומרת? אני עונה, הגיעו מיליון רוסים, חיזוק לאשכנזים.
– זה לא אותו דבר, אני דור חמישי בארץ, הגיע לנו משפחה מרוסיה, אין לנו שפה משותפת איתם. זה לא אותו דבר.
אני שולפת את הנשק הסודי שלי ודוקרת אותה – התחתנתי עם עירקי.
– אה, עונה הלועסת, גם אצלנו כולם התחתנו עם כולם, מרוקאים, תימנים, עירקים.
– ביחד ננצח! אני אומרת ונפרדת מהשיחה המשונה.
אני חומקת מנהג דורס ושואגת לעברו – עם ישראל חי!!!

ולסיום, יש מקום לעדינות, לא בארץ, אבל בפריז, בגרמניה,במקומות בעולם, יש מקום לעדינות, תזכורת שזה אפשרי, אתם יודעים, העדינות.
ידידנו הטוב רפי קייזר הוא צייר ישראלי, בעשור העשירי של חייו, חי מרבית השנים בפריז. השבוע תיפתח תערוכה שלו בגלריה  פרידריך מולר בעיר פרנקפורט על נהר המיין, בגרמניה. גלריה לאמנות יפנית. רפי רושם בעדינות כל כל רבה שליבי דומע. מצאתי לנכון לשתף אתכם. מאמר מעניין ורישומים של רפי קייזר, תקדישו זמן להתבוננות עד שהרישום מתבהר ועולה. שווה ומרגש.

https://www.japan-art.com/en/exhibitions/160-raffi-kaiser-landschaften/works/
רפי קייזר, עבודה שתלויה בביתנו, ואני קוראת לה – עדינות.