טור זה נכתב מספר ימים לפני ה – 7 לאוקטובר. עם פרוץ המלחמה לא ראיתי טעם לפרסמו. לאחרונה החלו להתנוסס באזור המרכז שלטי חוץ המזכירים, בעיקר לתושבי שדרות – את המרחק לביתם, וקוראים להם לשוב הבייתה, לשגרה. עם חזרתם חזרו גם ההפגזות, ושלא בטובתה חזרה שדרות לכותרות. דגל העיר ריגש אותי עד דמעות, התמימות בה הוא מצויר, האופטימיות, הפער בין הסמל המאיר, המרומם נפש למתרחש בעיר שחיה ותוססת תחת ירי רקטות מתחילת שנות האלפיים. הלוואי…
***
נוֹמִיקָן תמיד ידעה שהיא נולדה, יש לכך הוכחות מוצקות, אבל לאחרונה התעורר צורך אדמיניסטרטיבי במסמך רשמי שתיעד אירוע מרגש זה. נוֹמִיקָן הקישה במקלדת "הנפקת תעודת לידה", ובדרך נס הצליחה למלא את הנדרש באתר של "רשות האוכלוסין וההגירה". ובאמת, בתוך מספר ימים נחה תעודת הלידה בתבת הדואר. נוֹמִיקָן הופתעה מהיעילות שלה ושל רשות האוכלוסין ההגירה, ופתחה את המעטפה בתוכה נח לו דף כחלחל עם כל החותמות הנדרשות, אלא שתעודת הלידה הייתה על שמה של אחת, אילנה עזר, ואילו נוֹמִיקָן נולדה לשם נעמי רובינשטיין. לא שהיא הגיחה מבטן אמה עם תווית שמה על בוהן רגלה, אבל זה היה השם שנתנו לה אביה ואמה. והיא דווקא חיבבה אותו. נוֹמִיקָן מצמצה בעיניה והרכיבה את משקפיה, הוריה עדיין היו הוריה, התאריכים ותעודת הזהות היו נכונים, אבל מי לעזאזל זו אילנה עזר?
לא נספר על התלאות שעברה בניסיונות לשכנע את רשות האוכלוסין וההגירה להנפיק תעודת לידה על שם נעמי רובינשטיין – אילנה עזר המסתורית המשיכה לקבל את התעודות. יום אחד אמר מתי G. – כך אי אפשר, קבעי פגישה נוספת ברשות האוכלוסין וההגירה משם נצא רק כשתהיה בידינו תעודת לידה נכונה ובהירה. הנחישות בה אמר את הדברים הקנתה לה אומץ ותקווה. נוֹמִיקָן הקישה במקלדת ובהתה בצג המחשב שהציג אפשרויות לפגישה במשרדי הרשות. היא שמחה לגלות שהרשות מאפשרת תור קרוב למקום המגורים, בזמן שנוח למבקש. היא הופתעה לגלות שהמקומות שהוצעו לה, שלפי דעת הרשות סמוכות למקום מגוריה – בת ים, היו מעלות תרשיחא, ואפילו אילת… כשהתעקשה על מקום סביר יותר, נקבע לה מועד לעוד… חצי שנה. פתאום צץ על הצג תור ליום המחרת בעיר …שדרות. נוֹמִיקָן נתקפה רוח הרפתקנית, תוך שהיא שוכחת שהתקפות כאלו לרוב נסתיימו לא בטוב… מתי G. שאלה, בא לך לנסוע לשדרות?
עלו השניים לרכבת, מולם ישב איש צעיר, לבוש ג'ינס וחולצת טריקו שחורה, טלית על כתפיו, קופסת תפילין על ראשו, רצועות תפילין עוטפות זרועות עבות הקיבורות ומקועקעות למשעי. בתא הסמוך התיישבה חיילת נושאת נשק ותרמיל שהיה קטן רק במעט ממנה עצמה, ליד החלונות השתלשלו מהתקרה חוטים לבנים שלרגע נדמו כמו צינורות אינפוזיה בבית חולים. אלו היו כבלי המטענים של הטלפונים הניידים, ראשי הנוסעים היו כפופים לעבר המסכים הקטנים המהבהבים בידיהם, שואבים את הזרם האינסופי של אינפוזיית המידע.
הם הגיעו בשלום לעיר שדרות. נאור נהג המונית, איש שדרות צעיר ונלהב, הסיע אותם למשרד הפנים, והמליץ על "פלאפל נֶטוֹ" המעולה. מול משרדי הרשות לאוכלוסין ולהגירה הפתיע שלט חוצות גדול – חופשי מכפיה דתית. נוֹמִיקָן ומתי G. טיפסו במדרגות מתכת משונות שהובילו לקומה השנייה. בכניסה קיבלה אותם דיילת צעירה מאירת פנים ותפוחת שפתיים וורדרדות שהייתה נתונה בשמלת תכלת צמודה לחמוקיה המעוגלים שהיו ארוזים במחוך אכזרי. המכשיר לקביעת תורים התקלקל, והעסק התנהל בשיטה מתוחכמת – הדיילת הקישה את מספר תעודת הזהות של נוֹמִיקָן, ואז שאגה את המספר לרועי, איש הביטחון שניצב בעמדה נסתרת בקצה השני של המסדרון המעוגל. לרועי היה אלגוריתם סודי שקבע מי ייכנס מתי. הוא שאג לה בחזרה, והיא בישרה כי יש עוד זמן רב עד שיגיע תורם, וכדאי שילכו לשתות קפה.
ירדו השניים במדרגות המתכת המשונות והלכו לאכול פלאפל נטו. פוסטרים של בוב מארלי קישטו את קירות החלל הקטן, וקולו מילא את המקום. הם הזמינו פלאפל ברוטו, והביטו בהשתאות בכדורים הצהבהבים הקטנטנים מאד (מאד), שנחו בפיתה השמנמנה. היה מוזר אבל טעים.
אחר כך הלכו לחפש לנוֹמִיקָן קפה שחור בתחנת הדלק הסמוכה. בוב מארלי לא מחזיק קפה שחור, רק פלאפל, נטו. התדר של העיר מצא חן בעיניהם, איטי, חולמני משהו. איש לא מיהר, איש לא צעק, מכוניות לא צפרו, ובכלל, לא היו הרבה, לא מכוניות ולא אנשים. גברים ונשים עמדו בפתחי החנויות הריקות ועישנו. הם צעדו לאט, באוזניהם התנגנה מוזיקת מערבוני ספגטי של פעם. כלום לא קרה.
כשחזרו למשרד עדיין נמשך תור ארוך לפניהם. הם התיישבו, נוֹמִיקָן נעצה מבט במסך הטלוויזיה. היא בהתה בסרטון שהסביר כיצד התייעלה הרשות, ומעכשיו אין יותר תורים ארוכים, אפשר לקבוע תור קרוב למקום המגורים בזמן הנוח לך. זוג זקנים שמחים שזכו לשירות המהולל הדגימו שוב ושוב את אושרם בחיוך מצויר. הסרטונים הוקרנו בלוּפּ, ונוֹמִיקָן, שבויה מול המסך, חשה שאותו בורג חלש במוחה, הממונה על הבירוקרעטיה, הולך ומתרופף, מאבד את אחיזתו, והיא עומדת לחטוף את הגָ'נָנָה. היא קמה ופנתה לעבר הפקידה שעסקה שוב ושוב בניסיון להיטיב את מכנסי המחוך שחנקו את ירכיה, מתי G., שמכיר היטב את הסחורה, קם אחריה, הניח על כתפה יד והושיב אותה בחזרה. תחזיקי מעמד, לחש לה.
סוף דבר הגיע תורם. הפקיד הביט בשערה הלבן, נדהם לשמע בקשתה.
– עד עכשיו זה לא הפריע לך? פתאום עכשיו את צריכה תעודת לידה? (סאבטקטס: זקנה שכמוך, מה התעוררת עכשיו עם השטות הזאת?)
נוֹמִיקָן חזרה בנימוס תקיף על בקשתה. מתי G. שוב הניח יד על כתפה. הפקיד בדק במחשב, לא היה לו מושג איך הופכים את אילנה עזר לנעמי רובינשטיין, ומי זאת שָנִי? לנוֹמִיקָן לא היה מושג מי זאת שָנִי. הפקיד פלבל בעיניו מול היסטורית השמות והזעיק את כרמלה, הפקידה הבכירה. הלזו בדקה את התיק במחשב, וקבעה – אכן, מוזר מאד כל השתלשלות השמות. לפתע פקחה את עיניה בתמיהה יתרה:
– ומה עושה כאן העבדאלעזר הזה? שאלה. ומי זה אליס? כתוב שהתחתנת עם אליס. אליס זה שם של אישה.
– אליאס, תיקנה נוֹמִיקָן, זה היה שמו של בעלי שנפטר. אלי. אבל אני לא הייתי עבדאלעזר, עברתי מרובינשטיין לעזר.
– היית. התעקשה כרמלה. זמן קצר אבל היית.
בת אדם צריכה לבחור את מלחמותיה. נוֹמִיקָן וויתרה. שיהיה, עבדאלעזר, שיהיה. המנוח שלה ילווה אותה עד יום מותה, ואך טבעי שמפעם לפעם דרכיהם מצטלבות. כרמלה הבכירה אמרה שהיא תסדר את זה, אבל היא לא יכולה לבד, היא צריכה את הבכיר שלה, זה ייקח זמן, והיא תהיה בקשר.
– זה בדיוק מה שאמרה הפקידה בתל אביב לפני חצי שנה, גנחה נוֹמִיקָן בייאוש.
– ומאז לא שמענו ממנה, הוסיף מתי G.
– טוב, כאן זה לא תל אביב, כאן זה שדרות, ואכפת לנו מאנשים, אמרה כרמלה הבכירה.
הם הזעיקו את נאור איש שדרות להחזיר אותם לתחנת הרכבת. הוא סיפר בשבחה של העיר והזמין אותם ליום כיף של סיור בשדרות היפה, הם שקלו לעשות זאת. העיר שדרות שוכנת מעט יותר מקילומטר מגבול רצועת עזה.
בתחנת הרכבת ניצבה ספריה נאה ובה עשרות ספרים סדורים – לקחת ולהחזיר. נוֹמִיקָן לא בטחה במדפים מסודרים מדי, בם כל הספרים ניצבים בדיוק באותו גובה, צפופים ומהודקים אחד לשני. בדומה לרתיעה שהייתה חשה לפרוע את הסדר עכשנכנסה לחנויות בגדים מסודרות בקפידה. בכל זאת ניגשה ומצאה המון ספרים טובים, לפתע צדה עינה את הספר "כולל הכל" של אברהם הֶפְנֶר, שהיה מורה שלה בחוג לתסריטאות באוניברסיטת תל אביב. היא שלפה את הספר. 603 עמודים כתובים הֶפְנֶרִית. בדרך חזרה קראה בספר, כשלרגע הרימה עיניה והביטה בחלון חלף על פניה מפעל מלט ענק, בחזיתו עמדה משאית גדולה ועליה שלט פרסומת – "חומרי גלם הכי טובים לאפיית עוגות". היא תהתה באשר לכל אותן עוגות בטון, וחשבה שהם צריכים לנסוע ברכבת לעיתים קרובות יותר.
את הספר השאירה ברכבת. נקמה קטנה בהֶפְנֶר שלא אהב אותה.
כעבור מספר ימים צלצל הנייד, על המסך הופיע מספר לא מוכר. נוֹמִיקָן, שלאחרונה חוסכת זמן ומבזבזת כסף, ענתה, בציפיה לשליח שמביא לה הפתעה שרכשה און-ליין ושכחה ממנה. ואכן, הפתעה! כרמלה הבכירה מלשכת האוכלוסין וההגירה בשדרות הודיעה כי סידרה את היסטורית השמות, ותעודת הלידה של נעמי רובינשטיין מוכנה ותקינה. ראשה הסתחרר בהתקף חרדה קל כשכרמלה הציעה לשלוח את התעודה ללשכת האוכלוסין וההגירה בחולון, שם תוכל לקבל אותה "ללא תור". היא כבר הכירה היטב את קלגסי השמירה על מבצר הבירוקעטיה בלשכת האוכלוסין וההגירה בחולון, מפגשים שהסתיימו רע, וביקשה לשלוח את התעודה הישר לביתה.
בתוך כמה ימים הגיע המעטפה, בתוכה נחה תעודת לידה של אחת – אילנה רובינשטיין.
והנה אביב גפן – הו אילנה https://www.youtube.com/watch?v=kXH-ZJknMeo
7 תגובות
השארת תגובה
עעעעננננקקק!
יופי
צחקתי ברצפה.
אין עליך נומיקן אהובה!!! ממש פיליטון בטעם של פעם. המשיכי לגרום לנו נחת! 😂❣
הרגת, אילנה😄
אה, כל הזמן טיילו לי בראש המילים "הו אילנה" וכשקראתי את התגובה שלך נזכרתי – אביב גפן – הו אילנה
https://www.youtube.com/watch?v=kXH-ZJknMeo
נהניתי מכל רגע (של קריאה). תודה!!!
זה אמיתי?
אמיתי לגמרי
אפילו אני לא יכולתי להמציא עלילה כזו.
בסופו של דבר הצלחתי
על כך בהזדמנות הבאה.