24.9.2024, יום שלישי לפנות ערב, אני מטלפנת לאחותי, היא עונה:
הַיי, ומיד מוסיפה – וַיי!
תחליטי, אני מצחקקת, הַיי או וַיי?
הבית של יולצ'י חטף פגיעה ישירה.
מה?
הבית של יולצ'י חטף פגיעה ישירה ונהרס. כרגע שושה כתבה.
אני סוגרת את הטלפון ופותחת בווטסאפ את קבוצת בני הדודים – איזידור ושיינדל, על שם סבא וסבתא שלנו. את סבא הכרנו, האיש הכי מתוק בעולם, שקרא לנו זיסל'ה ודבש'לה כשנישק אותנו על עינינו. סבתא שרי שיינדל נספתה באושוויץ עם שלושת בניה הקטנים – דיוריקו, מיקלוש וטיבי.
וזו התמונה שאני רואה.
ייתכן שליבנו הפך גס למראה תמונה כזו, כמותה ראינו המון בשנה האחרונה. אבל לא, זאת פינת האוכל בביתה של הדודה שלי, לב ליבו של הבית (המטבח נהרס כליל), מקום של נתינה ואהבה, סיפורים וזכרונות. מקום בו חלקנו מָקוֹש טְֶסְטָה (עוגת פרג), דִיוֹש טְֶסְטָה (עוגת אגוזים), עוגות דוֹבּּוש, רקיקי צֶ'רִיגֶה, מאפה הונגרי מטוגן ופריך נימוח בפה, שבלולי שמרים וקינמון, ואינספור עוגות יומולדת. רבקה בת דודתי ואני נהגנו לחלוק את המגדנות והתופינים שווה בשווה, חצי חצי. איכשהו החצי שלה תמיד נדבק אלי, היא הייתה ילדה דקיקה, ואני – שמנמונת, זה נשאר כך עד היום.
אורי כתב – מזל שהבית היה ריק. אבל הבית לא היה ריק, הוא היה מלא זכרונות. ובכל זאת טוב שהיה ריק מבני אדם חיים. ואני שמה לב כמה פעמים המילה "היה" מופיעה במשפט. ואינני משנה. בתוך ההרס, צדה עיני את עבודתו של מתי G. שנשארה תלויה על הקיר ללא פגע, "צבעוני ההרים והגדילן המצוי", לצידה תמונתה של דודתי, מחייכת. מזל טוב ליום הולדתה התשעים.
דודתי שנקראה בפי חלק מהאנשים – יוּלְצִ'י, ובפי אחרים – אִיטָה, הייתה אחותו הצעירה בשנתיים מאבי, שנתיים אחריה נולדה אִירְצִ'י, ואחר כך בֶּבֶּה. שלוש דודותיי שרדו סדרה של מחנות ריכוז. אחותן הצעירה – רוֹזִ'יקָה, נשארה "שם" באושוויץ. אבי ואביו, סבי איזידור, שרדו מחנות עבודה. השורדים עלו ארצה בשנת 1946.
השורדים.
העבודה "צבעוני ההרים והגדילן המצוי" היא חלק מסדרה שיצר מתי גרינברג, והיא עוסקת בצמחי הבר בסביבת העיר ירושלים, היושבת על קו פרשת המים. האמן הפגיש צמחים זקופים וקוצניים העולים מן המדבר עם צמחים טפסנים ובשרניים העולים מן השפלה. העבודה מתארת סדרת מפגשים של צמחי בר בין שתי אוכלוסיות, מפגשים שלעיתים נראים כגישושים הדדיים שנובעים מסקרנות, לעתים כסוג של שיחות שלום, או ניסיון לבסס דו-קיום, ולעיתים כמאבק אינסופי בין השורדים. משל ליחסים בין האוכלוסיות השונות המתגוררות בירושלים. מתי G. בחר בצמחי הבר, האנטי-גיבורים שאינם מושכים את תשומת ליבנו, הצומחים בצידי הדרכים, בתוך אבני הגדרות, בתוך הקירות, נלחמים על חייהם – אלו השורדים האמיתיים ששרדו מלחמות, שריפות, שטפונות, עיזים ושאר מרעין בישין.
והנה, העבודה שרדה, ולצידה, תמונתה של דודתי.
דודתי הייתה אישה חזקה, אמיצה ומפוכחת להפליא. כשנכנסו הנאצים להונגריה היא הציעה לסבי לברוח לארץ ישראל. סבי, שהיה אדם מאמין, אמר שהרב אמר שמי שעולה לארץ ישראל הבנות שלו יהיו זונות. אז הם נשארו. שם.
יולצ'י פגשה את בעלה דֹב'לֶה על ספינת המעפילים שהביאה אותם ארצה. דֹב'לֶה היה מפקד האנייה. (אגב, הוא היה היחיד בכל המשפחה עם שם "נורמלי", האחרים נקראו – יוּקְלִי, הֶקִי, דוּנְדִי, מִיקְלוֹש, יוֹזִ'י, וכיו"ב כינויים שהגייתם מקפיצה אדוות עליצות בפֶּה). יולצ'י ודב'לה הקימו את ביתם במושב בצת, באזור הגליל המערבי בצפון הארץ, סמוך ליישוב שלומי ולקיבוץ ראש הנקרה, למרגלות רכס ההרים בפסגתם עובר הגבול עם לבנון. אזור, שלא בטובתו, נמצא בכותרות מדי יום בשנה האחרונה.
ביתם הפך למרכז המשפחתי המיתולוגי, אליו התקבצה כל המשפחה מספר פעמים בשנה. בקיץ, היו שולחים אותי לבד ברכבת לנהריה, הייתי בת עשר. דודי דב'לה היה מגיע עם עגלת עץ אליה הייתה רתומה הסוסה וַשְקָה, ולוקח אותי למושב. שם שהיתי שבועיים או שלושה, בד"כ עם עוד בת דודה או בן דוד. זה היה בית סוכנות קטן של אז, ישנו בארגז המצעים, השירותים היו בחצר. היה כיף. דודתי ודודי עבדו ברפת, או בלול, או בחממה – ענפים שונים שהמשק עסק בהם בתקופות שונות. לא עשו מאיתנו עניין, לא לקחו אותנו להצגות, לא השקיעו בבידור שלנו. פשוט היינו שם, הניחו לנו, אף אחד לא ישב לנו על הראש, טבלנו בצחוקים ואהבה והרפתקאות. אלו היו ימי ילדותי היפים ביותר.
כיאה למשפחה בה דור המייסדים אוחז בשמות מצחיקים כאלה, נחנה המשפחה בחוש הומור משובח. לפני כשנה, בחג סוכות, נפגשנו, כל בני הדודים, בביתה של ארנה אחותי. אחרי כמה שעות אמר מתי G. – אתם ממש משפחה מוזרה. בדרך כלל במפגש משפחתי אנשים מעלים מריבות נשכחות, ברוגזים, האשמות הדדיות – ואתם ישבתם וצחקתם כל הזמן.
מספר ימים אחרי הפגישה הזו, ב – 7 לאוקטובר, הפסקנו לצחוק.
דודתי, שהתקרבה לגיל 98, חיה בביתה בבצת עם המטפלת הנפלאה איירין. היא לא הייתה בריאה, אך רוב הזמן הייתה צלולה ושאבה כוחות חיים שלא ייאמנו ממשפחתה אותה כינתה – סם החיים שלי. למרות שבשנות חייה האחרונות היה קיומה רופף, נוכחותה השרתה תחושת המשכיות ויציבות לכל המשפחה. בן דודי מיכה ואשתו אתי, שווים את משקלם בזהב (הם רזו מאד, אבל עדיין …), בנו את ביתם סמוך לביתה. הם, ילדיהם, והנכדים טיפלו בה כמו שנוהגים באתרוג יקר השמור בקופסת צמר גפן.
עם התגברות תקיפות החיזבאללה החל פינוי התושבים מהצפון. כולם נדרשו להתפנות. היה צריך למצוא מקום מתאים ליולצ'י. אחרי מספר שבועות של חיפושים היא הועברה למוסד גריאטרי סיעודי ביישוב הדרוזי ירכא. מנותקת מסם החיים שלה, בתוך מספר שבועות נפטרה. להלוויה, שנערכה בחוג המשפחה המצומצם, לא יכולנו להגיע. האזור הוכרז כאזור מלחמה, אין יוצא ואין בא. מיכה, היה רב"ש – ראש ביטחון שוטף, עשרות שנים, הוא נשאר במושב, חבר בכיתת הכוננות שיוצאת לכבות שריפות במטעים. אתי עובדת עשרות שנים בבית החולים בנהריה, עכשיו, החלק המסוכן ביותר ביום הוא הנסיעה לעבודה וחזרה. עכשיו – הבית, שהיה ריק מיושביו, נהרס. ואני חושבת על גורל יהודי/ ישראלי.
זה סיפור קטן, אבל זה הסיפור של המשפחה שלי. וזה הסיפור של עכשיו. זה סיפור ישראלי.
חייבים לכתוב סיפור חדש.
יושבים מימין לשמאל, אבי בנדי, בבה ואירצ'י דודתי – תיבדל לחיים ארוכים.
אני עולה השמיימה, יושבת לצידה של דודתי, יחד אחנו מביטות בחצר המשק, הנה הסוסה וָושְקָה עומדת בצילו של העץ הגדול, מנערת בזנבה את הזבובים המציקים, לא רחוק ממנה יושבים מיכה ואחותי ארנה, היא שולחת אותו לקנות קילו כנפי ג'וקים לבשל לארוחת הצהריים, בן דודי הגדול מוטי, קוצר בחרמש את התירס, אני לצידו, קוצרת בחדווה רבה ובחוסר יעילות מוחלט, ריח הזבל ניחוח חציר ובצק שמרים התופח בתנור – בועת זיכרון שמורה היטב.
לינק לסרט התיעודי "יהודי מהונגריה" בו תהיה לכם הזדמנות לצפות במשפחתי, שימו לב למספר סצנות שצולמו במשק ובבית של דודתי. https://youtu.be/XJfWE1fcTQ8
8 תגובות
השארת תגובה
וואו
אין מילים…
מלא רגש, מלא זיכרונות.
תודה!
נעמיקה,
יושבת לי במרכז טוסקנה, מבודדת, בשולי איזה כפר קטן. דממה. כותבת בשקט.
חיפשתי משהו וקפצה לי התמונה מהפייסבוק. כך הגעתי לרשימה המרגשת ומעלה כל כך הרבה טעמים, זכרונות וצלילים במבטא הונגרי. ואפילו שאת יודעת לקרוץ ואפילו שמתי G צדק במה שאמר, הרשימה הזאת ממלאה אותי דמעות.
צער. עצב…
לא כי …. כי פשוט זו תמונה של חורבן עמוק.
יודעת. נתחדש ותהיה תקומה אבל כרגע… כאב.
אוהבת אותך יפתי היקרה.
אוהבת מאוד מאוד
עירית
נומי'ש, את הסיפורים על בצת וכל הדודים והדודות עם השמות המשונים והמצחיקים אני זוכרת כל השנים.
בכמה אהבה תארת אותם תמיד.
התעצבתי על ליבי למראה. הבית ההרוס.
אתם זן מיוחד במינו
נומיק
בכמה אהבה ספוג הסיפור. המון…
כמה אהבה יש שם לעולם שהולך ונעלם.
והנה גם הבית נפגע…. ויולצ'י נפטרה.
וזה ממש ראי לימים אלה.
רק האהבה תנצח ימים שחורים אלה, וזה מה שעשה לי הסיפור שלך.
נדלק בי שביב תקוה…
תכתבי עוד.
נעמי יקירה, סיפור מצמרר מלא היסטוריה ומורשת משפחתית. אחרי כל מסע ההישרדות לאורך עשרות רבות של שנים ממש טרגי הסוף העגום. וזו בעצם תמצית השרדות קיומנו. מקווים לשנה טובה מקודמתה ולימים נושאי תקווה לעתיד טוב יותר לנו ולדורות הבאים! 🙏🙏🙏🎗🎗🎗💔💔💔
ואוווו כמה מרגש ומעניין הסיפור והדרך שאת כותבת אותו ובו זמנית גם עצוב וגם מצחיק ❤️ תכתבי עוד!
סיפור מאוד מרגש .. חלק מהדברים אני מזדהה כי גם אנחנו סבלנו המון מאזעקות נפילות מעזה אבל לא בעוצמה כמו אצלכם יש הרבה דמיון בסיפורים כי גם אנחנו משפחה הונגרית מושב שפיר שבחלקו דומה די דומה ששסיפרת….ושנשמע בשורות טובות….עם ישראל חי