מתי G. ואנוכי יושבים מתחת לסוכֵך לבן בגינה הקטנה הצמודה לחדרנו. שיח בוגנוויליה ענק עוטף את הבית, תפרחות צפופות עמוסות פרחים סגולים לוהבים, מפעם לפעם נושר פרח, מרחף לאיטו לרצפה המרוצפת אבני צפחה אפורה, שוליהן מצוירים לבן, כמו גם אבני הסף של ערוגות השיחים סביבנו. אנחנו שותים קפה שחור של בוקר. שלושה גורי חתלתולים ג'ינג'ים משתובבים לרגלינו. קתרינה מגיעה. אפשר לכוון את השעון. השעה שבע בדיוק. מתי G. מקדם אותה במאור פנים ומברך – "קָלִיסְפֵּרָה", שזה ביוונית "ערב טוב". "קָלִימֵרָה" מחייכת קתרינה, "בוקר טוב", קצת יותר
מתאים לשעה המוקדמת. ומיד נשמעת איוושת המטאטא החרוץ, מנקה באותן תנועות של אתמול, באותן תנועות של מחר, ללא טיפת עצלות, ללא טרוניה, בשמחה הוא מגיע לכל פינה, ולא מוותר.
פרחי הבוגנוויליה שנשרו נאספים. אנו עוקבים אחר קתרינה העושה עבודתה נאמנה, גאה בניקיון שהיא משליטה סביבה, ניכר שהיא אוהבת את המקום, מכבדת את עצמה ואת מקום עבודתה. המטאטא של קתרינה אינו היחיד שעובד, בהמשך הרחוב שכנותינו בבתים הסמוכים מטאטאות אף הן, כל אחת את הרחוב בפתח ביתה. קונצרט המטאטאים הזה מתרחש מדי בוקר, בשעות הערב נוסף גם דלי מים השוטף את הכניסות לבתים. קוֹס הוא אי יוָוני נקי. נקי מאד. אין בקבוקי פלסטיק, אין שקיות במבה ריקות, אין פחיות קולה ריקות, אין בקבוקי בירה מתגלגלים, אין קופסאות סיגריות, אין בדלי סיגריות, אין שקיות ניילון מתעופפות, וודאי שלא שטות במי הים הצלולים בהם אפשר לראות נחילי דגיגונים זעירים משייטים אנה ואנה, וקרני השמש מרצדות ריקוד אור על פני המים השקופים, ועם רדת הליל מכסיף הירח את פני המים.
בקוֹס הגינה היא המשכו של הבית, הרחוב הוא המשכה של גינת הבית, שפת הים היא המשכה של הרחוב, הים עצמו הוא ההמשך של האי, כל החלקים מתחברים לאחד ולכל אחד אכפת מהכל. יתכן שבאי קטן חיבורים אלו ברורים יותר לתושבים. כמו שהסביר לנו ג'ורג'יוס ממנו שכרנו את הרכב בו טיילנו לחופים הקסומים במפרץ הגדול בדרך לעיירת החוף קפאלוס (Keifalos). ג'ורג'יוס אומר שהכל הוא שרשרת, אם אקבל שרות גרוע במסעדה אתלונן על המלון גם אם הוא מצוין, אם אקבל רכב קלוקל אכעס על המסעדה גם אם היא טובה. החוויה היא כללית ו"הכל קשור". לכן כל אחד עושה את המאמץ להנעים את השהות באי. "קָלִימֵרָה", "קָלִיסְפֵּרָה" ו"פָּרָקָלוֹ" מרחפות סביבנו על פני חיוכים מסבירי פנים.
אנחנו מתגוררים במלון דירות בעיר קרדמנה (Kardamena) . איננו אנשי שמש ולא אנשי ים, אבל השנה, לראשונה, בחרו ילדי לונדון של מתי G. לסוע אחרי השמש לאי קוֹס. במשך כל השנים היו מגיעים לבלות את חופשת הקיץ על שפת הים אצלנו בבַּת-יָם. אלא שבשנים האחרונות הלכה והתארכה רשימת התחלואים של חופי בַּת-יָם, שכוללת גם כוללת את כל אותם פריטים שמניתי לעיל, שאינם פזורים ברחובות ובחופים של האי קוֹס …. ולכן בחרו את הבחירה היוָונית שלהם, ואנחנו בעקבותיהם. למען ההגינות עלי לדווח כי קיבלתי מכתב מעיריית בַּת-יָם, בו התבשרתי כי העיר זכתה בתואר "מלכת היופי של החופים בארץ ישראל".
רובצת בצל, מבטי נעוץ באב לבן שער, זרועותיו מקועקעות, ובנו, דובון עליז כבן עשר, משתובבים בבריכה. הבן מטפס על כתפי האב ששב וזורק אותו למים, שנים צוחקים, מתחבקים, מתנשקים, גופיהם חלקלקים, נוצצים בשמש, במים. אין רווח בין הגופים, אין מרחק בין הנשמות. זה כמה ימים אני עוקבת אחרי הצמד האוהב הזה. זוכרת את עצמי כך עם אבי הצעיר והחזק שהיה מניף אותי, זורק למים ושואג "דָגֶ'לֶה דָגֶ'לֶה דָג זָהָב", ולמספר שניות אכן הייתי דגיגת זהב. אבי שלימד אותי לצלול מתחת לגלים הגבוהים הנשברים אל החוף ולהגיע לים השקט שהשתרע מאחוריהם, שהנחה אותי לשחות כנגד הזרם כדי לא להיסחף לעומק ים. זיכרונותיי משייטים לילָדי שלי, ואני מחבקת, מנשקת, מועכת, לשה. והיום עם נכדָי. שמחת הגוף. שמחת היות אחד עם התינוק, הילד הקטן שמטפס עלי, מושך בחוטמי, מורט את שערותי, חובט בשדי ומתפקע מצחוק נשיקות המוטבעות בצווארו השמנמן. ואני תוהה, מתי מתרחשת ההיפרדות? מתי אובד המגע האינטימי בין אם לבן, בין אב לבת, בין הורים לילדים? בין סבים וסבתות לנכדיהם? מתי מתרחק גוף מגוף ומבוכה קלה מחלחלת לתוך החיבוק? מתי מגלה הילדה שאינה דגיגת הזהב של אביה?
אנחנו על שפת חוף הים מֶגִ'יק, אחד משרשרת חופים מקסימים, נקיים, ים צלול ושקט, שמשיות קש ומיטות שיזוף, שמים כחולים, אין עננים, בכלל, ומעט מאד אנשים, ושקט. החול, אגב, מגורען, זיפזיפי, לא כמו חול הים הדקיק הזהוב שלנו. הָנִי ומַקְס, נכדיו של מתי G. חופרים שוחות ומתמקמים בתוכן מול הים. אחר כך הם נכנסים למים, משנורקלים יחד עם סבם ועולצים על כל דג שחוצה את דרכם. מתי G. מגלה בקע הנמשך לאורך הריף והוא מלהיב את דמיונם של השניים בסיפור רעידת האדמה שיצרה את הסדק הארוך. אירוע מציאותי ביותר לאור הדיווחים על רעידת אדמה באיטליה.
אני שמה לב שהים אינו מושך אותי. הישיבה הכבדה בכסא מושכת את אברי הכבדים, הלאים. די לי להתבונן בפעילות האחרים. הזדקנתי?
הָנִי מַקְס ואנוכי צועדים לאורך החוף, צדים הרפתקאות. מקס מפנה את תשומת ליבנו לזוג שדיים מפוארים של אישה משתזפת טופלס, ואחריה עוד אחת. אנחנו ממשיכים ללכת כשלפתע הני אומרת – אוי, תראו, אישה עירומה. אני נעצרת. הגענו לחוף נודיסטים. כולם עירומים לגמרי. אני נבוכה. לא בגלל העירום, אלא מפני שאני לבושה. מדהים כמה בגד ים אדום מרגיש "לָבוּש" כשכולם סביב עירומים. אנחנו חוזרים על עקבותינו. זו בהחלט הרפתקה עבור הילדים. אני מהרהרת בקשר בין "לָבוּש" ל"בּוּשָה". בטח קשור לאדם וחווה התפוח והנחש ועלה התאנה ההוא.
אי משם, מעשה קסמים צץ לו גבר שחור בוהק, ידיו עמוסות אשכולות תיקים – לואי ויטון, שנל, גו'צי, פרָדָה…. "מחירים זולים" הוא מצהיר על מרכולתו באנגלית קלוקלת. אישה אינה קונה, ואני מרחמת עליו צועד בשמש. כל כך לא שייך לכאן. וזמן מה אחר כך צץ שחור נוסף, הם מגיעים מסנגל שבאפריקה. ידיו של זה עמוסות אשכולות צבעוניים של צמידים בצבעי דגלים של ארצות שונות. כולנו מצטופפים תחת השמשייה. מתי G. קונה שלושה צמידים, לו ולנכדים. כולם בצבעי דגל יוון – כחול לבן…. אני מקבלת שי חינם, הצעיר גוחן ועונד על קרסולי צמיד ירקרק צהוב. המחזה סוריאליסטי לגמרי. "השחור" אינו קשור למציאות חוף הים הצהוב. אבל הוא קשור גם קשור.
כשאני שואלת את קוֹסְטַס, בעל המלון בו אנחנו מתגוררים, מדוע החופים ריקים בשיא העונה. הוא מספר כי בשנה שעברה הם ניהלו באופן גרוע משבר פליטים ומהגרים באי, ולכן סוכנויות אירופאיות החרימו אותם השנה.
אז ג'ורג'יוס צודק. הכל קשור.
קשורה גם העובדה שליד העיר קרדמנה נבנו מספר מלונות "הכל כלול", אוכל, בריכה, מוסיקה, שתיה, תכניות ערב. מלונות אלו מושכים אליהם את התיירים, בעיקר משפחות, והעיר מתרוקנת ממבקרים, חנויות השוק הססגוניות עומדות בשיממונן, המסעדות רעבות לאורחים. התיירים מחפשים אותנטיות, משהו אמיתי לחוות אותו, אבל מעדיפים את הנוחות הסינתטית – "הכל כלול".
התכוונתי לכתוב על חופשת שמש תכולה וקלילה, אבל על מה אני כותבת, בעצם? על היפרדות – גינה, מבית, מרחוב, מעיר, הורים מילדיהם, נכדים מסביהם, סלעים מסלעים, אדם מילדותו, אדם מהיות אחד עם מעשיו, אדם מאדם.
אבל, בכל זאת, הכל קשור. ג'ורג'יוס צודק.
נ.ב.
מוחי התאדָה. אני פָּטָטָה. מתי G. מדבר אלי, "תחשבי על זה", הוא אומר.
"השתגעתָ לגמרי?" אני עונה, "עד שהצלחתי להשתיק את המוח שלי אתה רוצה שאפעיל אותו?"
השארת תגובה