מערכה ראשונה: איכילוב, מחלקת ילדים.
"את לא פמיניסטית", זורק לעברי דותן מאחורי הווילון החוצץ בינינו.
"למה לא"?
"לא יכול להיות שאת פמיניסטית".
"למה? כי אין לי שפם ולא שרפתי את החזיה"?
"את נורא נשית".
אני צוחקת.
"ויש לך חוש הומור".
"שנדבר על סטריאוטיפים"? אני מציעה.
דותן מסיט את הווילון, ירקרק, בהיר, מרגיע. צבעים שפויים, אומר מתי G. צבעים של בית חולים. תינוק זעיר, בנו של דותן, חבוק בידיו, צינור האינפוזיה מחובר לכף ידו הקטנטנה.
"אני פעיל באגודה לזכויות הגבר", הוא מצהיר בתוקף.
"אני חברה בשדולת הנשים. חברתי הטובה, רינה בר-טל, הייתה יושב ראש השדולה במשך שתיים עשרה שנים והייתי חברת הנהלה", אני מנסה לשכנע אותו שאני פמיניסטית.
מנענעת את נכדי המנמנם בעגלתו, צינור האינפוזיה משתלשל מגב כף ידו, אני מפזמת מבלי משים – "נומה ילד חמד, אבא הלך לעבודה, הלך הלך אבא, ישוב עם צאת הלבנה – יביא הוא מתנה!"
"מי עכשיו עם הסטריאוטיפים"? מגחך דותן.
"עברתָ תהליך גירושין"?
"קשה". הוא עונה. "קשה, ארוך וטראומטי".
אני מקשיבה לתלאות הצד השני, הגברים, במסע המפרך של נישואין שהתפרקו.
שקט בינינו. עצב.
"כל אחת והגדרת הפמיניזם שלה, כל אחד והפמיניזם שלו. אני מאמינה בשוויון זכויות ושוויון הזדמנויות של האישה. גברים ונשים צריכים לעבוד על זה יחד. זו לא בעיה של נשים, זו לא בעיה של גברים, זה נושא של החברה כולה. נורמות צריכות להשתנות – שעות עבודה ותנאי עבודה הולמים לגברים ולנשים כדי שיוכלו לגדל ילדים, לחיות כמשפחה. בשדולת הנשים עובדים כבר שנים על הנושא של איזון בין עבודה ומשפחה".
"אני חושב זה לא אמיתי, זה מס שפתיים של השדולה".
ואני חושבת על חוסר האמון המכרסם בין גברים לנשים, אבל איני אומרת דבר.
הקטנטנים משלשלים ומקיאים. וירוס. שנינו מחליפים חיתולים, רוחצים, מלבישים מחדש, מחטאים ידיים במתז אלכוהול.
"התאלמנתי לפני תשע שנים, אני אומרת".
"אוי, מצטער לשמוע, ממה נפטר בעלך"?
"בוא נדלג על זה".
"אני רוצה לשמוע, אני צריך לדעת ממה אני צריך להיזהר".
"איש צעיר" אני צוחקת, "אין מה לדעת, אין ממה להיזהר, הדאגה היא כמו כיסא נדנדה, לוקחת אותך קדימה ואחורה אבל לא מביאה אותך לשום מקום. הבעיות מגיעות אבל הן מגיעות ממקום שלא התכוננת אליו. פשוט תחיה".
לקטנים שלום. אנחנו נפרדים. פמיניסטית וגבר, אולי מעוגלים קצת יותר בקצוות.
***
מערכה שניה: אצל השכנה המניקוריסטית
"את בטח בשלנית נהדרת, מהדירה שלכם מגיע אלינו ריח טוב של בישולים" אומרת דָלִינְדַה, שכנתי, בעודה משייפת את ציפורני.
"לא אני, מתי G. מבשל".
לִסתה של דָלִינְדַה נשמטת בתדהמה יחד עם הפצירה.
"הוא מבשל"?
"כן. הוא נורא אוהב לבשל, זה מרגיע אותו".
"ואת מסכימה לו"?
"כן, בטח".
דָלִינְדַה מתקשה להאמין.
"את מרשה לבעלך להיכנס לך למטבח שלך"?
אני צוחקת, נדיבה ורחבת לב. אחרי ככלות הכל אני מרשה לגבר שלי להיכנס למטבח שלי.
"אנחנו בשותָף במטבח".
"בחיים, בחיים אני לא ארשה לו להיכנס לי למטבח שלי"!!!! מתפלצת שכנתי.
"כל אחת והממלכה שלה", אני אומרת ומשייטת חזרה אל פינת העבודה שלי, בוהה בקצות אצבעותי מרחפות מעל המקלדת, בוהקות בוורוד, סגול ולבן, מנוקדות ביהלומים מנצנצים שנעצה בהן דָלִינְדַה.
***
מערכה שלישית: ארוחת ערב אצל חברים.
מולי יושבת אישה שאיני מכירה, פניה מסגירות עקבות יופי מרשים. הן מטרידות אותי, פניה. תספורת פּוֹנִי ילדותית מכסה את מצחה, לחייה שמנמנות כלחיי נכדתי, שפתיה תפוחות, גבותיה מצוירות. בוטוקס, מילויים, קעקועי הדגשת פנים והשֵד יודע מה… כל אלה מסגירים את הקרב הנואש נגד הזמן. עיניה נשארו כחולות, אבל כל השאר הפך אותה לאישה בת בלי גיל, בעלת פנים מוזרות. אני מסמנת לעצמי "פְרֶחָה" (ללא שיפוטיות כמובן, צָדֶקֶת שכמוני..) ומפנה את תשומת לבי לאחרים, כשלפתע קולטת אזני שה"פְרֶחָה" סיימה טכניון, מוסד בו אני עצמי ביליתי מספר שנים מכובדות בחיי. "למדת בטכניון?", "כן" היא עונה. "מה למדת?" "תואר ראשון בהנדסת כימיה, תואר שני במנהל עסקים". מסתבר שהגברת היושבת מולי היא מנהלת מפעל כימי ואשת שיחה מעניינת.
אני נזכרת בדותן, גוערת בעצמי בנזיפה קשה, תוהה על הדרך הארוכה שעדיין יש לי לעשות.
***
מערכה רביעית: בבית שלנו.
"סבתא, יש לך שָפָן", מודיעה לי מיקה, נכדתי בת השלוש. סָלוֹס, ליתר דיוק, והדיוק, במקרה זה, חשוב ביותר.
"יש לי שָפָן "? אני מתפלאת.
"כן".
"לסבתא יש שָפָן "? אני מוודאת ששמעתי נכון.
"כן".
אני סוקרת במחשבתי את חפצי ביתנו העמוס ציורים, פסלים ו"פִיצֶ'קבקֶעס" שלי. היכן ראתה הקטנה שָפָן?
"איפה שָפָן של סבתא"?
מיקה מצביעה על השפה העליונה מתחת לאף.
אוֹי.
אני אצה רצה, נזעקת אל מתי G. שיושב וקורא עיתון.
"מתי, מיקה אומרת שיש לי שָפָן, יש לי שָפָן "?
מתי G. מרים מבט אדיש מעל משקפי הקריאה ועונה ביובש: "למה את חושבת שאני אוהב אותך?"
אוֹי.
ואני תוהה. כיצד יודעת ילדה בת סלוס כי פלומת שפמפם עלומה, שעד אותו רגע לא ידעתי על קיומה, (מיתרונותיה של ראייה המתקצרת עם הגיל), פלומה זו ראויה לציון מיוחד. הרי אינה מודיעה לאביה, לדודה או לסבה כי יש להם שָפָן. ותאמינו לי שהשָפָן שלהם מרשים הרבה יותר משלי. יוצא מזה שהפעוטה כבר יודעת מה מתאים לאישה ומה לא.
באיזה גיל מתחילים לחנך פמיניסטית?
השפמים בחיי…
נ.ב.
שמתם לב כי שפת ה"פוליטיקלי קורקט" הולכת ונבקעת, מתפוררת, ומתגלה תוכם האמיתי של האנשים? מה שאולי לא נעים לשמוע, אבל מאפשר התמודדות גלויה עם הדעות השונות.
השארת תגובה